בית המשפט המחוזי דחה תביעת ענק בסך 30 מיליארד שקל נגד "הבנק הערבי"
השופטת קבעה כי פסיקה חלוטה בארה"ב מהווה "מעשה בית דין" ומונעת דיון מחודש בישראל; התביעה הוגשה על ידי 1,132 נפגעי טרור ומשפחותיהם שטענו כי הבנק סייע במימון פיגועים בין השנים 1995-2005.
בפסק דין תקדימי ורחב יריעה, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים תביעת ענק בסך כ-30 מיליארד שקלים שהוגשה על ידי 1,132 נפגעי טרור ישראלים ובני משפחותיהם נגד "הבנק הערבי" (Arab Bank, PLC). פסק הדין, שניתן ב-16 באוגוסט 2022 על ידי השופטת תמר בר-אשר, קבע כי התביעה נחסמת בשל "מעשה בית דין" (השתק עילה), וזאת בעקבות דחייה סופית וחלוטה של תביעות זהות שהגישו אותם תובעים בארצות הברית.
התובעים, קורבנות של פיגועי טרור שהתרחשו בישראל וביהודה ושומרון בין השנים 1995 ל-2005, טענו כי הבנק הערבי, תאגיד בנקאי שמקום מושבו בירדן, היה מעורב באופן ישיר ועקיף במימון פעולות הטרור מהן נפגעו. לטענתם, הבנק ניהל חשבונות של פעילי טרור וארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, שימש צינור להעברת כספים למשפחות של מחבלים מתאבדים ואסירים ("שאהידים"), ואף אסף תרומות למימון פעילות זו. סכום התביעה כלל פיצוי על נזקי גוף וכן פיצויים עונשיים בסך 20 מיליון שקלים לכל אחד מ-1,132 התובעים.
פסק הדין בישראל הוא למעשה הפרק האחרון בסאגה משפטית ארוכה שהחלה דווקא בארצות הברית. החל משנת 2004, הגישו התובעים סדרה של תביעות זהות בבית המשפט הפדראלי בניו יורק. התביעות שם התבססו על חקיקה אמריקאית, בעיקר על "חוק נזקי זרים" (ATS), המאפשר לאזרחים זרים לתבוע בבתי משפט אמריקאים על הפרות של המשפט הבינלאומי.
לאחר שנים ארוכות של דיונים, חל מפנה דרמטי בשנת 2013 עם פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב בפרשה אחרת (הלכת Kiobel), שקבעה כי לא ניתן לתבוע תאגידים זרים תחת חוק ה-ATS בגין אירועים שהתרחשו מחוץ לארה"ב. בעקבות הלכה זו, דחה בית המשפט הפדראלי את כל תביעותיהם של התובעים הישראלים. בית המשפט אף דחה את בקשתם המאוחרת לתקן את התביעה ולהוסיף עילות תביעה המבוססות על דיני הנזיקין של ישראל, וקבע כי הם כשלו בביסוס טענותיהם ("no sound basis") וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.
התובעים לא ויתרו וערערו לבית המשפט הפדרלי לערעורים, אך ערעורם נדחה בשנת 2015. השופטים אף מתחו ביקורת על התנהלות התובעים, שניהלו את תביעתם במשך למעלה מעשור מבלי שפירטו כל עילת תביעה המבוססת על הדין הזר (הישראלי), וקבעו כי מתן אפשרות לתקן את התביעה בשלב כה מאוחר יהווה פגיעה בבית המשפט ובנתבע. המסע המשפטי בארה"ב הגיע לסיומו הסופי והמוחלט ב-24 באפריל 2018, כאשר בית המשפט העליון של ארה"ב דחה את ערעורם האחרון ואישר את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר.
כשנה ושמונה חודשים לאחר הדחייה הסופית בארה"ב, הגישו התובעים את תביעתם מחדש, הפעם בישראל. הבנק הערבי, מצידו, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה המרכזית כי פסק הדין האמריקאי מהווה "מעשה בית דין" שחוסם כל אפשרות לדון בתביעה מחדש.
השופטת בר-אשר קיבלה את טענת הבנק במלואה. בפסק הדין המנומק היא קבעה כי על פי הדין הישראלי והאמריקאי, הזהים בעיקרם בסוגיה זו, כלל "השתק העילה" מונע הגשת תביעה נוספת בין אותם צדדים ובגין אותה עילה, אם התביעה הראשונה הוכרעה לגופה על ידי בית משפט מוסמך.
השופטת דחתה את טענת התובעים לפיה התביעה בארה"ב נדחתה מטעמים טכניים של חוסר סמכות ולא הוכרעה לגופה. היא הבהירה כי המונח "הכרעה לגופה" הוא מונח משפטי, ואינו מחייב שמיעת עדים וראיות. דחיית תביעה בשל כך שהתובע כשל בביסוס עילותיו, או בשל מחדלים דיוניים מצידו, נחשבת להכרעה מהותית שיוצרת מעשה בית דין.
בית המשפט קבע כי דחיית התביעות בארה"ב לא נבעה מחוסר סמכות, אלא מכישלונם של התובעים לבסס את טענותיהם כנדרש, ומהשיהוי הרב בו ניסו לתקן את תביעתם כדי לכלול בה עילות מהדין הישראלי – אפשרות שהייתה פתוחה בפניהם מלכתחילה. "עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בארצות הברית", כתבה השופטת, "הוכרעו סופית כל תביעותיהם של התובעים… בכך נסתם הגולל על יכולת התובעים לחדש את תביעותיהם בארצות הברית. משנמצא כי כל התנאים המקימים מעשה בית דין מסוג השתק עילה… מתקיימים בנסיבות הנדונות, נחסמת על הסף אפשרות התובעים לברר את תביעתם הנדונה בבית המשפט בישראל". בכך, הגיעה לסיומה תביעת הענק נגד הבנק.
ת"א 72879-12-19
