בית המשפט קבע: יזם שנישל שותפה מפרויקט פינוי-בינוי יחזיר לה את כל הזכויות
בפסק דין חריף, קבעה שופטת המחוזי בירושלים כי איש העסקים עודד בן דוד פעל באופן פסול "החותר תחת הכרעה שיפוטית" כאשר רוקן חברה מנכסיה והעבירם לחברה אחרת בבעלותו, כל זאת במטרה לעקוף פסק דין קודם שהשיב לשותפתו את השליטה בחברה. בית המשפט הורה על "הרמת מסך" בין החברות וקבע כי כל זכויות הפרויקט יוחזקו בנאמנות עבור החברה המקורית.
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל במלואה תביעה שהגישה היזמית רותי די בן יאיר וחברת ש.י.ר ליברטי בע"מ, וקבע כי איש העסקים עודד בן דוד, חברת "מגדלי קריית גת" שבבעלותו ומיכאל מזרחי, הבריחו באופן שיטתי ומתוכנן את נכסיה המרכזיים של חברת ליברטי – חוזים חתומים עם עשרות דיירים בפרויקט פינוי-בינוי בקריית גת -– לחברה חדשה שהוקמה למטרה זו. בפסק דין מפורט שניתן ב-16 ביוני 2022, קבעה כבוד השופטת חנה מרים לומפ כי פעולותיו של בן דוד נעשו מתוך מוטיבציה ברורה "לעקוף את פסק הדין… ולהותיר את החברה עירומה מנכסיה".
תחילתה של הפרשה בשנת 2013, עם הקמתה של חברת ש.י.ר ליברטי על ידי רותי די בן יאיר ואורלי יראי, במטרה לקדם פרויקט התחדשות עירונית רחב היקף ברחוב שדרות גת בקריית גת. בן יאיר, שהחזיקה ב-55% ממניות החברה, החתימה 37 מבעלי הדירות במתחם על הסכמי פינוי-בינוי, נכס שהוגדר בפסק הדין כ"מהותי והכרחי לשם קידום פרויקט התחדשות עירונית". אולם, סכסוך שפרץ בין השותפות הוביל לסדרת פעולות שבסופן נושלה בן יאיר מזכויותיה, ומניותיה הועברו לידיו של עודד בן דוד.
בעקבות זאת, פתחה בן יאיר בהליך משפטי קודם, אשר הסתיים בינואר 2018 בפסק דין שקבע כי העברת המניות נעשתה שלא כדין והורה על השבת המצב לקדמותו – כלומר, החזרת 55% מהמניות והתפקידים הניהוליים לבן יאיר. אלא שבזמן שבן דוד הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון וקיבל עיכוב ביצוע, הוא החל לפעול במרץ מאחורי הקלעים.
על פי קביעת בית המשפט, בתקופה זו הקים בן דוד חברה חדשה בבעלותו המלאה – "מגדלי קריית גת בע"מ". באמצעות בנו, נדב, פנתה החברה החדשה לאותם דיירים שהיו חתומים על הסכמים עם חברת ליברטי, והציגה בפניהם מצג שווא לפיו ההסכמים עמם "אינם בתוקף". בדרך זו, הצליח בן דוד להחתים אותם על חוזים חדשים, זהים כמעט לחלוטין, עם חברת מגדלי קריית גת. לאחר מכן, פעל למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת ליברטי, ורשם תחתיהן הערות אזהרה לטובת חברתו החדשה.
התובעות טענו כי מדובר במהלך ציני של הברחת נכסים שנועד להפוך את פסק הדין הראשון לחסר משמעות. כראיה מרכזית הן הציגו הסכם תיווך שכרת בן דוד עם הנתבע מיכאל מזרחי למכירת הפרויקט לצד שלישי, ובו סעיף מפורש המחייב ליידע את הרוכש הפוטנציאלי אודות ההליך המשפטי וקובע כי אם בן יאיר תזכה, יוחזר לרוכש הסכום היחסי. לטענתן, סעיף זה היווה "הודאת בעל דין" בכך שהזכויות שייכות למעשה לחברת ליברטי.
מנגד, הנתבעים טענו כי הסכמי הדיירים המקוריים פקעו ממילא, וכי בן דוד הוא שהשקיע כספים ומשאבים וקידם את הפרויקט שהיה "מוקפא". בן דוד עצמו העיד כי פעל כדי "להציל את השקעותיו" וטען: "כל מה שהשקענו זה בעצם שייך לי… זה לא רכוש שלה, זה רכוש שלי, אני צריך לדאוג לשמור עליו".
השופטת לומפ דחתה את טענות ההגנה אחת לאחת. היא קבעה כי הסכמי הדיירים לא פקעו, שכן הם כללו סעיף מפורש הדורש הודעת ביטול בכתב – הודעה שמעולם לא ניתנה. השופטת אף קבעה כי מכתב ביטול מטעם הדיירים שהציגו הנתבעים לראשונה בשלב מתקדם של ההליך, אינו אמין.
באשר למוטיבציה של בן דוד, קבעה השופטת כי עדותו ועדות בנו הבהירו שהרצון היה "לעקוף את פסק הדין". היא מתחה ביקורת על תפיסתו את נכסי החברה כרכושו האישי וקבעה כי היא "מנוגדת באופן ברור לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה".
לאור זאת, החליטה השופטת להשתמש בכלי המשפטי של "הרמת מסך", וקבעה כי בנסיבות אלה, בהן הוקמה חברה חדשה רק כדי לשמש צינור להברחת נכסים ולעקיפת פסק דין, יש לראות בשתי החברות "אשכול חברות" אחד.
בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט כי כל הזכויות בפרויקט, הקיימות והעתידיות, אשר הוקנו לנתבעים, יוחזקו בנאמנות עבור חברת ש.י.ר ליברטי. כמו כן, הוצא צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע כל עסקה בזכויות אלה ללא אישור בכתב מליברטי, והם חויבו להעביר לידיה את כל המסמכים והחומרים הקשורים לפרויקט. הנתבעים חויבו בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.
ת"א 72836-05-19
