תביעת 2 מיליון הדולר נדחתה: המשקיעים התעוררו מאוחר מדי
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה על הסף תביעה של שני משקיעים שטענו לגזל מניותיהם בפרויקט נדל"ן יוקרתי. השופט רפאל יעקובי קבע כי התביעה התיישנה, וכי התובעים ישבו בחיבוק ידיים במשך שנים, למרות "נורות אדומות" רבות שהיו צריכות להוביל אותם לפעולה משפטית הרבה קודם לכן.
בפסק דין מנומק שניתן ב-22 ביוני 2022, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה שהגישו המשקיעים שמחה שטיינמנץ ויואל דוד שפיגל, בה טענו כי מניות שהיו אמורות להירשם על שמם בחברת "מקור הברכה יזמות והשכרה בע"מ" נגזלו מהם והועברו לאחרים במרמה. השופט רפאל יעקובי קיבל את טענת הנתבעים להתיישנות וקבע כי עילת התביעה נולדה שנים רבות לפני המועד בו הוגשה, ובכך חסם את דרכם של התובעים מבירור טענותיהם לגופן.
פרשת התביעה, שהוגשה לבית המשפט ב-16 ביולי 2018, החלה קרוב ל-16 שנים קודם לכן. על פי כתב התביעה, ב-5 בנובמבר 2002, נחתם הסכם השקעה בין התובעים לבין חלק מהנתבעים. במסגרת ההסכם, השקיעו התובעים סכום עתק של כ-2 מיליון דולר תמורת 23% מהזכויות בנכס מקרקעין בירושלים, שעליו תוכנן לקום פרויקט מגורים המיועד לציבור החרדי. לטענת התובעים, הם עמדו בכל התחייבויותיהם, אך החל משנת 2009, החלו הנתבעים, ובראשם עו"ד סיני דיבון, לפעול במחשכים כדי לנשל אותם מזכויותיהם ולהעביר את מניותיהם שלא כדין לחברות אחרות – "אור אשר השקעות (2008) בע"מ" וחברה דנית בשם "XELTEX INTERNATIONAL EJENDOMS INVESTERING". התובעים ביקשו מבית המשפט להורות על ביטול העברת המניות ולהשיב את הרישום על שמם.
מנגד, הנתבעים, שכללו שורה ארוכה של חברות ואנשים פרטיים, טענו כי דין התביעה להידחות על הסף, עוד בטרם דיון בטענות המהותיות, וזאת מחמת התיישנות.
השופט יעקובי קיבל את טענת ההתיישנות וביסס את פסק דינו על ניתוח כרונולוגי של האירועים, כפי שעלו מכתבי הטענות ומהעדויות המוקדמות של התובעים עצמם. השופט קבע כי תקופת ההתיישנות בתביעות מסוג זה עומדת על שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. בפסק הדין, הוא מנה שורה של צמתים קריטיים בזמן, שכל אחד מהם היווה "קצה חוט" או "נורה אדומה" שהיו אמורים לעורר את חשדם של התובעים ולהניע אותם להגיש תביעה, אך הם בחרו שלא לעשות כן.
המועד הראשון שציין השופט היה כבר סמוך לחתימת ההסכם בשנת 2002. לשיטתו, אי-רישום המניות על שם התובעים מיד לאחר ההשקעה היווה הפרת הסכם שהתחילה את מרוץ ההתיישנות. לכך הצטרפה העובדה שהתובעים לא קיבלו כל אישור על כספם ולא ראו כל התקדמות בפרויקט, שהיה נצפה מחלון ביתו של אחד מהם.
נקודת זמן קריטית נוספת הייתה בסוף שנת 2003. על פי ההסכם, התובעים היו אמורים לקבל תשואה שנתית של 120,000 דולר. הם קיבלו את הסכום רק עבור השנה הראשונה, ולאחר מכן התשלומים פסקו. השופט קבע כי הפסקת התשלומים הייתה צריכה להדליק אצל "האדם הסביר" נורה אדומה בוהקת.
השופט המשיך וציין את שנת 2007, שבה התובעים עצמם העידו כי חשדו שכספם נגזל וניהלו דין ודברים עם אחד הנתבעים. "בשלב זה", כתב השופט, "יש לתובעים לא רק חשדות משמעותיים ועילה לתביעה, אלא שיש להם גם ביסוס משמעותי לטענותיהם".
האירוע המכונן, על פי התובעים עצמם, התרחש בשנת 2009, אז נודע להם על העברת המניות, אותה כינו בכתב התביעה "גזל מניות". למרות זאת, גם אז נמנעו מהגשת תביעה.
המסמר האחרון בארון התביעה, לפי פסק הדין, נעוץ היה בשנת 2011. בשנה זו, פנו התובעים לעו"ד עמנואל וייזר כדי שיסייע להם "בגניבה הזאת". אותו עורך דין ערך בירורים ברשם החברות ובטאבו, ופנה לאחד הנתבעים במכתב מתאריך 8 במרץ 2011. השופט יעקובי קבע כי לכל המאוחר במועד זה, היה בידי התובעים "כוח תביעה" מגובש, ומשכך, המועד האחרון להגשת תביעתם היה 8 במרץ 2018. בפועל, התביעה הוגשה רק ביולי 2018, כארבעה חודשים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.
השופט דחה את טענת התובעים כי הם "אנשי תורה ולא אנשי עסקים", וקבע כי המבחן המשפטי הוא אובייקטיבי ואינו תלוי בנתוניהם האישיים של התובעים.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 80,000 ש"ח.
ת"א 37454-07-18
