בית המשפט קבע: דירת יוקרה בירושלים שנרשמה על שם האישה שייכת לבעלה החייב
פסק דין תקדימי חושף "אותות מרמה" ברכישת דירה בפרויקט "כתר דוד" ומאפשר לנושה לממשה לגביית חוב של מיליוני דולרים. השופטת מתחה ביקורת על עדותו של הבעל: "הצהיר על עובדות שאינן אמת"
בפסק דין חריף ויוצא דופן, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי איש העסקים אהרון פישמן, תושב ניו יורק, הוא הבעלים האמיתי של דירת יוקרה בפרויקט "כתר דוד" בירושלים, וזאת על אף שהדירה רשומה על שם אשתו, נינה פישמן. פסק הדין, שניתן ב-2 בספטמבר 2022 על ידי כבוד השופטת שושנה ליבוביץ, קיבל את תביעתו של איש העסקים שלום מיידנבאום וסולל את הדרך למימוש הדירה לצורך פירעון חוב פסוק של למעלה מ-3.2 מיליון דולר שחב לו פישמן.
הפרשה החלה כאשר מיידנבאום, נושה של פישמן, ביקש לאכוף בישראל פסקי דין שניתנו לטובתו בבית משפט בניו יורק, לאחר שפישמן הודה בחובותיו כלפיו. מיידנבאום גילה כי לפישמן לכאורה אין נכסים הרשומים על שמו בישראל, אך איתר דירת פאר בפרויקט היוקרתי "כתר דוד" הרשומה על שם אשתו, נינה. בתביעתו טען מיידנבאום כי רישום הדירה על שם האישה הוא פיקטיבי ונועד להבריח את הנכס מידיו כנושה.
התביעה התבססה על סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר לבית המשפט להצהיר כי נכס מקרקעין שאינו רשום על שם חייב, שייך לו בפועל. התובע טען לקיומם של "אותות מרמה" רבים שהצביעו, לשיטתו, על כך שאהרון פישמן הוא הבעלים ה"אמיתי" של הדירה. בין היתר נטען כי הדירה, שנרכשה בשנת 2008 תמורת כ-2 מיליון דולר, מומנה כולה מכספיו של הבעל; שהוא זה שניהל את כל ההתנהלות מול חברת הניהול של הנכס; שילם באופן שוטף את תשלומי המשכנתא וההוצאות הנלוות; ונהג בדירה מנהג בעלים לכל דבר ועניין.
מנגד, בני הזוג פישמן טענו בתוקף כי הדירה שייכת לנינה פישמן בלבד. בתצהירו, הכחיש אהרון פישמן כל קשר למימון הדירה וטען כי היא נרכשה מכספיה הפרטיים של אשתו, שהגיעו מ"השקעות מוצלחות קודמות". הוא אף הצהיר נחרצות כי "לא קידם שום כסף מחברת 'קרדיס' (החברות שבשליטתו) למימון דירתה של אשתי בישראל".
אולם, במהלך המשפט קרסה גרסתם של הנתבעים. התובע הציג תשתית ראייתית מקיפה, כולל חוות דעת של מומחה לחקירות כלכליות, שהוכיחה כי מקור הכספים לרכישת הדירה, הן ההון העצמי והן תשלומי המשכנתא, היה בחשבונות נאמנות שנשלטו באופן בלעדי על ידי אהרון פישמן. חשבונות אלה, שהוחזקו על ידי עורך דין אמריקאי בשם לארי כץ, שימשו צינור להעברת מיליוני דולרים מכספי חברות "קרדיס" לשימושם הפרטי של פישמן ומשפחתו.
השופטת ליבוביץ קבעה בפסק הדין כי הוכח שהתשלומים בגין הדירה שולמו מכספים של הנתבע. היא מתחה ביקורת נוקבת על מהימנותו של פישמן וקבעה כי "הצהיר על עובדות שאינן אמת לגבי מקור התשלומים ששולמו למימון רכישת הדירה". עוד צוין כי הימנעותה של נינה פישמן מלהגיש תצהיר ולהעיד במשפט פועלת לחובתה ומחזקת את טענות התובע.
פסק הדין סוקר בהרחבה את "אותות המרמה" החיצוניים, הנוגעים להתנהלותו הכללית של פישמן. צוין כי נגדו הוגשו בארצות הברית כתבי אישום חמורים, כולל הליך פלילי, בגין הונאת משקיעים בחברות "קרדיס" והעברת מיליוני דולרים מכספי המשקיעים לצרכיו האישיים. השופטת קבעה כי "מי שמעביר כספים בסכומים ניכרים בדרך זו לצרכים פרטיים מתוך חשבון נאמנות של עורך דין שקשור לעסק, אמור לחשוש מפני הסיכון של חשיפה לנושים או לנושים פוטנציאליים".
השופטת דחתה את טענת הנתבעים כי כתבי האישום אינם רלוונטיים מכיוון שהוגשו לאחר רכישת הדירה. היא קבעה כי הוכח דפוס התנהלות חריג ומתמשך, שהחל עוד לפני הרכישה, וכי על הנתבעים היה הנטל להראות שהתנהלותם בתקופה הרלוונטית לא הקימה חשש מפני חובות ותביעות, נטל שבו לא עמדו.
בסופו של דבר, קבעה השופטת כי "אין לאפשר מצב שבו הנתבע חב חובות פסוקים בהיקף ניכר לתובע, בעודו מחזיק בבעלותו דירת יוקרה בירושלים, שנרשמה על שם אשתו". היא הורתה על מתן פסק דין הצהרתי שלפיו אהרון פישמן הוא בעל הזכויות בדירה, והורתה לרשם המקרקעין לתקן את הרישום בהתאם. כמו כן, ניתן צו עיקול קבוע על זכויותיו של פישמן בדירה. הנתבעים חויבו לשאת בשכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ש"ח ובהוצאות המשפט.
ת"א 56273-04-19
