בית המשפט קבע: "גזלן אינו יכול לטעון לאשם תורם מצד הנגזל" וחייב אב ובנו להשיב 2 מיליון שקלים לעו"ד וחברת ביטוח
בפסק דין תקדימי, קבע השופט גרשון גונטובניק כי גם אם עורך דין התרשל ושחרר בטעות כספי נאמנות, אין בכך כדי לפטור את מי שקיבל את הכספים שלא כדין מחובת השבה מלאה. הכספים, שנועדו לפינוי דייר מוגן בעסקת מקרקעין, הועברו לשלוח של המוכר ולבנו, שסירבו להחזירם וגרמו ל"תאונה משפטית" מורכבת.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל את תביעתם של עורך הדין ישראל ליכטנשטיין וחברת הביטוח איילון, וחייב את מר בצלאל הר-אש, בנו עמית הר-אש, וחברה בבעלותו, לשלם להם פיצוי בסך 2 מיליון שקלים. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט גרשון גונטובניק, עוסק בסוגיות של גזל, עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות, ומבהיר כי התרשלות של צד אחד אינה מעניקה הגנה משפטית לצד שני שפעל בחוסר תום לב ובניגוד לדין.
הפרשה החלה בעסקת מכר של בניין בתל אביב, כאשר באחת הדירות התגורר דייר מוגן. בהסכם המכר, עליו היה חתום מר בצלאל הר-אש כשלוחו של המוכר, הוסכם כי סכום של 2,550,000 שקלים יוחזק בחשבון נאמנות בניהולו של עו"ד ליכטנשטיין, בא כוחו של המוכר, כדי להבטיח את פינוי הדייר. אלא שבטעות, ובטרם הוסדר הפינוי, שחרר עו"ד ליכטנשטיין את מלוא יתרת כספי התמורה, כולל כספי הנאמנות, לחברת "תומסון מקינון (1991) בע"מ", הנמצאת בבעלותו ובניהולו של הר-אש.
כאשר גילה עו"ד ליכטנשטיין את טעותו, הוא פנה להר-אש בבקשה להשיב את הכספים, אך נתקל בסירוב. הר-אש הפנה אותו לבנו, עמית, שלקח את המושכות לידיו. לא רק שעמית הר-אש סירב להחזיר את הכספים, הוא אף פיטר את עו"ד ליכטנשטיין מייצוג המוכר.
הסירוב להשיב את הכספים יצר "תאונה משפטית", כהגדרת בית המשפט. רוכש הבניין, שלא קיבל את הנכס פנוי מהדייר כפי שהובטח, הגיש תביעה נגד עו"ד ליכטנשטיין על סך 2.55 מיליון שקלים, בטענה להתרשלות. בעקבות התביעה, פנה עו"ד ליכטנשטיין לחברת הביטוח איילון, שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית, ויחד פעלו להקטנת הנזק. הם ניהלו משא ומתן עם הדייר המוגן והגיעו להסכם פינוי, כאשר חברת איילון נושאת בעיקר התשלום בסך של כ-1.97 מיליון שקלים, ועו"ד ליכטנשטיין משלם כ-150 אלף שקלים כהשתתפות עצמית וכפיצוי לרוכש במסגרת הסכם פשרה.
בתביעתם, טענו עו"ד ליכטנשטיין וחברת איילון כי הנתבעים גזלו את הכספים, התעשרו על חשבונם שלא כדין, ונהגו ברשלנות. הם דרשו השבה של שני מיליון השקלים ששילמו. הנתבעים, מנגד, טענו כי יש לדחות את התביעה כולה, שכן הכספים שוחררו אך ורק עקב רשלנותו של עו"ד ליכטנשטיין, וכי התנהלותו מצדיקה לפטור אותם מחובת ההשבה. עמית הר-אש טען בנוסף כי אין לו כל קשר לעסקה, וכי הוא רק נקרא לסייע לאביו.
השופט גונטובניק דחה את טענות ההגנה וקיבל את התביעה ברובה. בפסק הדין המנומק, קבע השופט כי התנהלותם של האב ובנו הפרה "באופן בוטה" את אמת המידה של ההתנהלות הראויה. "ללא צידוק נאות לא היה מקום שימשיך להחזיק בכספים אלה", כתב השופט על בצלאל הר-אש, "היה עליו להשיבם… זוהי מצוותה של המחויבות החוזית… זוהי גם מצוותה של ההגינות הבסיסית, שהרי לא ניתן לנצל שחרור מוטעה של כספים כדי להחזיק בהם ללא בסיס שבדין".
השופט קבע כי אי השבת הכספים עולה כדי עוולת הגזל לפי פקודת הנזיקין. הוא דחה את טענת הנתבעים כי הם לא "לקחו" את הכספים, והסביר כי "מעשה הגזל יכול שיתבצע גם באמצעות עיכוב המיטלטלין". בית המשפט מצא כי גם עמית הר-אש נושא באחריות מלאה, וקבע כי "הוא תרם תרומה סגולית להכרעה שנפלה אצל הנתבעים שלא להשיב את כספי הנאמנות… תרומה זו הופכת אותו למעוול יחד עם אביו… ואף למשתף ומסייע".
גולת הכותרת של פסק הדין היא דחיית טענת ה"אשם התורם" שהעלו הנתבעים. השופט הכיר בכך שעו"ד ליכטנשטיין התרשל, אך קבע כי אין בכך כדי להפחית מאחריותם של הנתבעים. "ההנחה היא שקיים קושי בטענת הגזלן או הרמאי כי יש לפטור אותו באופן מלא או חלקי מהשבה מפני שהגזילה התאפשרה בזכות התרשלות של גורם אחר", ציטט השופט מפסיקה קודמת, והוסיף: "ככל שטענתו תתקבל משמעות הדבר היא עידוד גזל. התוצאה תהיה הותרת כספים גזולים ברשות הגזלן, וכל זאת בחסות הדין ובברכת דרכו. כזאת אין לאפשר".
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי על הנתבעים 2, 3 ו-4 (חברת תומסון, בצלאל הר-אש ועמית הר-אש) לפצות את התובעים ביחד ולחוד בסכומים ששולמו עבור פינוי הדייר. בנוסף, על הנתבעים 3 ו-4 (האב והבן) לפצות את התובעים גם בגין התשלומים הנוספים, כולל שכר טרחת עורכי הדין של הרוכש והדייר, והוצאות נוספות. סך החיוב הוגבל לסכום התביעה המקורי, שעמד על 2 מיליון שקלים.
ת"א 27542-04-18
