מכה לנאמן דורי בנייה: נדחו על הסף רוב התביעות בתיק הענק נגד בכירי החברה לשעבר
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי חלה התיישנות על רוב עילות התביעה בסך 500 מיליון שקל נגד בעלת השליטה לשעבר ג'י סיטי (גזית גלוב) ושורה ארוכה של דירקטורים ומנהלים. השופטת קבעה כי מרוץ ההתיישנות החל עם העברת השליטה לקבוצת לוזון בינואר 2016, שכן הדירקטוריון החדש יכול היה להגיש את התביעה כבר אז. התביעות הנוגעות לתקופת לוזון יימשכו.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט כלכלי, דחה את מרבית רכיבי תביעת הענק בסך 500 מיליון שקלים שהגיש הנאמן של חברת א. דורי בנייה בע"מ (בפירוק). בפסק דין מפורט שניתן ב-23 באפריל 2025 , קבעה כבוד השופטת מיכל רוזן-עוזר כי עילות התביעה המרכזיות, הנוגעות להתנהלות החברה עד למכירת השליטה בה בינואר 2016, התיישנו. כתוצאה מכך, נמחקה התביעה נגד שורה ארוכה של נתבעים, ביניהם בכירים לשעבר, דירקטורים, משרד רואי החשבון המבקר קוסט פורר גבאי את קסירר (EY) וחברת הביטוח הפניקס.
התביעה, שהוגשה בינואר 2024 על ידי הנאמן, עו"ד עופר שפירא, הופנתה נגד 41 נתבעים. היא תיארה מסכת אירועים שהובילה, לטענת הנאמן, לקריסתה של מי שהייתה אחת מחברות הבנייה הגדולות בישראל. כתב התביעה חילק את האירועים לשלוש תקופות מרכזיות: התקופה שקדמה לגילוי סטיות באומדנים הכספיים במאי 2014; התקופה ממאי 2014 ועד למכירת השליטה מג'י סיטי (אז גזית גלוב) לקבוצת עמוס לוזון בינואר 2016; והתקופה השלישית תחת ניהולה של קבוצת לוזון.
לטענת הנאמן, כבר בתקופה הראשונה, בעלת השליטה גזית, הדירקטוריון וההנהלה ידעו או היו צריכים לדעת על כשלים מהותיים בניהול הכספי של החברה, אך לא פעלו. המשבר הגיע לשיאו במאי 2014, עם הגילוי על סטיות כה מהותיות באומדני הפרויקטים, עד שהחברה נאלצה להציג מחדש את דוחותיה הכספיים ולמחוק סכום של 441 מיליון ש"ח משווי הפרויקטים. משלב זה, נטען, החברה הייתה חדלת פירעון למעשה. בתקופה השנייה, לטענת הנאמן, גזית וההנהלה פעלו להעמקת הנזקים, תוך ניסיון מלאכותי למנוע את כניסת החברה להליכי חדלות פירעון והזרמת כספים ששימשו בעיקר לפירעון חובות לנושים פיננסיים מועדפים, כמו בנקים ומחזיקי אג"ח. התקופה השלישית, תחת קבוצת לוזון, תוארה על ידי הנאמן כתקופה של ריקון נכסי החברה, בין היתר באמצעות "עסקת רום גבס" ו"הסכם דניה סיבוס".
אל מול טענות אלו, הגישו 15 מהנתבעים בקשות לסילוק התביעה על הסף, בעיקר בטענת התיישנות. הנתבעים טענו כי העובדות המהוות את בסיס התביעה היו ידועות ופומביות כבר שנים רבות לפני הגשתה, וחלקן אף נדונו במסגרת תובענות ייצוגיות ונגזרות שהוגשו כבר ב-2014.
השופטת רוזן-עוזר קיבלה כאמור את טענת ההתיישנות לגבי שתי התקופות הראשונות. היא דחתה את טענת הנאמן כי מדובר ב"עוולה נמשכת" , וקבעה כי האירועים המתוארים בכתב התביעה מהווים מעשים נפרדים, בעלי מאפיינים שונים, שבוצעו בתקופות שונות על ידי גורמים שונים. כמו כן, דחתה השופטת את טענות הנאמן לגילוי מאוחר של העובדות. היא ציינה כי מסמכים פומביים רבים, ובמיוחד "דוח ארד" שפורסם כבר במרץ 2015, סיפקו "הרבה מעבר לקצה חוט" הנדרש כדי להתניע את מרוץ ההתיישנות.
נקודת המפנה המרכזית בפסק הדין הייתה קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. הנאמן טען כי עד למינויו בסוף 2019 לא היה "גורם רלוונטי" שיכל להגיש תביעה בשם החברה, שכן האורגנים שלה הם אלו שביצעו את המעשים הנטענים. השופטת קיבלה טענה זו באופן חלקי, אך קבעה כי המצב השתנה באופן מהותי בינואר 2016, עם מכירת השליטה לקבוצת לוזון ומינוי דירקטוריון חדש. לשיטתה, הדירקטוריון החדש, שלא היה מעורב באירועי העבר, היה "גורם רלוונטי" שיכול היה להניע הליך משפטי בגין הנזקים שנגרמו בתקופות שקדמו לו. מכיוון שהתביעה הוגשה רק בינואר 2024, חלפו למעלה משבע שנים ממועד זה, ולפיכך התיישנו העילות הנוגעות לתקופות הראשונה והשנייה.
עם זאת, התביעה לא נדחתה כולה. השופטת קבעה כי ביחס לעילות התביעה מהתקופה השלישית, תחת שלטון קבוצת לוזון, לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה כי הן התיישנו. זאת מכיוון שנדרש בירור עובדתי כדי להכריע האם בתוך הדירקטוריון החדש היה גורם כלשהו שיכול היה להניע הליך משפטי נגד בעלת השליטה ושאר הדירקטורים. כמו כן, טענות הנתבעים להיעדר עילת תביעה נדחו בשלב זה, והשופטת קבעה כי למרות שהטענות לנזק עמומות, לא ניתן לשלול על הסף סיכוי קלוש שהנאמן יוכיח אותן.
ת"א 43479-01-24
