קרב הינשופים: ביהמ"ש קבע כי פרופ' מבן גוריון גזל סוד מסחרי בפיתוח בדיקת קורונה
פסק דין דרמטי במאבק על הקניין הרוחני של אמצאה לזיהוי נגיף הקורונה: בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את תביעתה של קבוצת חברות הייטק וקבע כי חוקר בכיר ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון גזל סוד מסחרי שעניינו מבנה של חיישן מהפכני. על הנתבעים נאסר לעשות שימוש בטכנולוגיה, והם חויבו בהוצאות משפט גבוהות.
בפסק דין מקיף ומנומק שניתן ב-20 באפריל 2025, הכריע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בסכסוך קניין רוחני סבוך שהתנהל על רקע המאמצים העולמיים למציאת פתרונות טכנולוגיים להתמודדות עם מגפת הקורונה. השופט גרשון גונטובניק קיבל באופן חלקי את תביעתה של קבוצת חברות טכנולוגיה (להלן: התובעות או "קבוצת רם") וקבע כי פרופ' גבי סרוסי, חוקר ומרצה במחלקה להנדסה אלקטרואופטית באוניברסיטת בן-גוריון, גזל סוד מסחרי קריטי מידי התובעות ועשה בו שימוש במסגרת בקשות פטנט שהגיש.
הפרשה החלה כשיתוף פעולה מבטיח. בשנת 2016 נחתם הסכם ארוך טווח בין "קבוצת רם", שייסד היזם אייל רם, לבין חברת ב.ג. נגב טכנולוגיות בע"מ (הנתבעת 1), חברת היישומים של אוניברסיטת בן-גוריון (הנתבעת 3). במסגרת ההסכם, התחייבה חברת נגב לספק שירותי מחקר, פיתוח ואופטימיזציה לחיישנים שפיתחה קבוצת רם. עם פרוץ משבר הקורונה במרץ 2020, התמקד שיתוף הפעולה בפיתוח אמצאה מהפכנית: מכשיר "ינשום" (breathalyzer) המבוסס על שבב מיקרו-אלקטרוני ייחודי, המיועד לזיהוי מהיר של נגיף הקורונה בנשיפה בתוך 60 שניות בלבד.
לטענת התובעות הן פנו לפרופ' סרוסי במטרה שיסייע בליטוש ואופטימיזציה של המערכת. לשם כך, הן העניקו לו גישה מלאה לשרתי החברה, לשרטוטים, למצגות ולכל המידע הטכנולוגי הרגיש הקשור לאמצאה, תחת הסכם סודיות מוחלט. אלא שלטענתן, זמן קצר לאחר מכן, הנתבעים, ובראשם פרופ' סרוסי, החלו להציג את עצמם בתקשורת העולמית כמפתחי האמצאה, העבירו מידע לגורמים ביטחוניים כמו מפא"ת ואף הגישו בקשות פטנט משלהם על בסיס הידע שנגזל.
מנגד, הנתבעים כפרו בטענות מכל וכל. הם טענו כי המידע שקיבלו היה ברובו נחלת הכלל, וכי פיתוחם היה עצמאי לחלוטין. עוד טענו כי מרגע שהתובעות הגישו בקשות פטנט משלהן, דיני הפטנטים הם ההסדר המשפטי הבלעדי, ואין מקום לתביעה מכוח חוק עוולות מסחריות.
במוקד פסק הדין עמדה חוות דעתו של מומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר אייל ברסלר. התובעות טענו לקיומם של ארבעה סודות מסחריים שנגזלו, אך המומחה ובעקבותיו בית המשפט, מצאו כי הוכח גזל רק לגבי אחד מהם: "הסוד השלישי", שעניינו מבנה החיישן/השבב המיקרו-אלקטרוני.
השופט גונטובניק ביסס את הכרעתו על "חזקת השימוש" הקבועה בחוק עוולות מסחריות. חזקה זו קובעת כי אם תובע מוכיח שהיו לו סודות מסחריים, שלנתבע הייתה גישה אליהם, ושהפיתוח של הנתבע דומה מהותית – נטל ההוכחה עובר לנתבע להראות כי פיתוחו היה עצמאי. במקרה זה, קבע השופט, התובעות עמדו בנטל. הוכח כי מבנה החיישן שלהן היה סוד מסחרי, שלפרופ' סרוסי הייתה גישה אליו, וכי קיים דמיון מהותי בין השבב שפיתח לזה של התובעות.
השופט מצא כי הנתבעים לא הצליחו לסתור חזקה זו. הוא ציין כי "מכלול הנסיבות האובייקטיביות פועל לרעתו של פרופ' סרוסי ובעוצמה". בין היתר, הודגש סד הזמנים הקצר והבלתי מסתבר שבו הנתבעים פיתחו לכאורה את המיזם שלהם – תוך ימים ספורים מהחשיפה למידע ועד להגשת בקשת פטנט. "גרסתם כי יצרו את אמצאתם יש מאין, ולמחרת… הגישו את בקשת הפטנט שלהם, אינה יכולה לעמוד", כתב השופט. כמו כן, הנתבעים לא הציגו ראיות מספקות למחקר ופיתוח עצמאיים שהיו יכולים להצדיק את פריצת הדרך המהירה.
בית המשפט דחה את טענות ההגנה של הנתבעים. נקבע כי אין להם הגנה מכוח דיני הפטנטים (הלכת "מרק"), שכן הגזל בוצע לפני שהסוד המסחרי פורסם בבקשות הפטנט של התובעות. כמו כן נדחו טענותיהם להגנות מתוך חוק עוולות מסחריות, כמו הגנת "תקנת הציבור" (בשל מצב החירום של המגפה) והגנת "ידע שהפך לכישורי מקצוע".
בנוגע לאחריות הגופים הנוספים, בית המשפט קבע כי יש לבסס יריבות גם כנגד חברת נגב, שהייתה חתומה על ההסכם והייתה מעורבת בשימוש בסוד באמצעות בקשת הפטנט שהוגשה בשמה. עם זאת, התביעה נגד אוניברסיטת בן-גוריון עצמה נדחתה, בנימוק שלא הוכחה כל מעורבות, מודעות או אשרור של האוניברסיטה למעשיו של פרופ' סרוסי.
בסופו של ההליך, קבע בית המשפט כי התובעות הן הבעלים של הסוד המסחרי הנוגע למבנה החיישן. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על פרופ' סרוסי ועל חברת ב.ג. נגב לעשות כל שימוש בסוד מסחרי זה, לרבות בשבב שפיתחו. בנוסף, הנתבעים 1 ו-2 (חברת נגב ופרופ' סרוסי) חויבו לשאת בהוצאות התובעות, ובשכר טרחת עורכי דינן בסך של 350,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לתובעות ניתן היתר לפיצול סעדים, המאפשר להן להגיש בעתיד תביעה כספית נפרדת בגין הנזקים שנגרמו להן.
ת"א 4258-06-20
