הודאה בכתב יד הכריעה: אשת עסקים תשלם 5.3 מיליון שקל בגין הלוואה שלקחה לבעלה
השופטת עינת רביד קבעה כי בהיעדר ציון מפורש, הייתה זכותה של חברת ההשקעות לייחס את כספי ההחזר לחובות אחרים של בעלה של הנתבעת. מסמך "התחשבנות" שכתב הבעל בכתב ידו היווה ראיית מפתח.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל במלואה תביעה שהגישה חברת "יהלומי כנען פיתוח והשקעות בע"מ" וחייב את הנתבעת, אורנה בירון, לשלם לה סכום של 5,298,447 ש"ח בגין הפרת הסכם הלוואה. פסק הדין, שניתן ב-6 במרץ 2025 על ידי השופטת עינת רביד, שם סוף למחלוקת משפטית מורכבת שסבבה סביב סכומי כסף גדולים, הלוואות מרובות ומסמך אחד בכתב יד שהכריע את הכף.
הפרשה החלה בנובמבר 2014, כאשר אורנה בירון חתמה על הסכם הלוואה עם חברת יהלומי כנען, שבבעלותו ובניהולו של יצחק גפני. מטרת ההלוואה, בסך של עד 500,000 אירו, הייתה לממן פרויקט נדל"ן שאפתני בגרמניה, שנוהל על ידי חברה בשם "Best Homes Project GMBH" (להלן: החברה הגרמנית), אשר בעלה של הנתבעת, אבי בירון, היה מבעליה. אף שגברת בירון הייתה החתומה על ההסכם, בעלה אבי הוא שניהל את כל ההתנהלות הכספית והעסקית מול התובעת.
הסכסוך בין הצדדים נסוב סביב שתי מחלוקות עיקריות: הראשונה, מהו הסכום המדויק שהועבר בפועל במסגרת ההלוואה; והשנייה, לאיזה חוב יש לייחס סכום של 301,000 אירו שהועבר על ידי אבי בירון לתובעת.
חברת יהלומי כנען טענה כי העמידה לרשות הנתבעת את מלוא סכום ההלוואה, כ-500,000 אירו. בעוד שאין מחלוקת כי 364,229 אירו הועברו בשתי פעימות, התובעת טענה כי יתרת הסכום, 136,000 אירו, הועברה בדרך של "קיזוז". לטענתה, סכום זה קוזז כנגד חוב אחר שהיה לחברה הגרמנית כלפיה, שנבע מעסקה נפרדת בה הוזרמו לחברה 1.5 מיליון אירו.
מנגד, הנתבעת הכחישה בתוקף קבלת הסכום המלא. לטענתה, התובעת העבירה רק 364,229 אירו, ומתוך סכום זה היא כבר החזירה 301,000 אירו. לשיטתה, יתרת החוב עמדה על 63,229 אירו בלבד בגין הקרן. הנתבעת טענה כי התשלומים שביצע בעלה נועדו באופן מובהק לסילוק ההלוואה האישית שעליה חתמה.
נקודת המפנה במשפט הגיעה עם הצגתו של "מסמך ההתחשבנות" – מסמך שנכתב כולו בכתב ידו של אבי בירון, וכותרתו "התחשבנות עם איציק גפני". במסמך זה, פירט בירון ואישר קבלת שתי הלוואות: אחת בסך חצי מיליון אירו (ההלוואה נושא התביעה) והשנייה בסך שני מיליון אירו. השופטת רביד ראתה במסמך זה "הודאה של בירון כי הנתבעת קיבלה את הלוואה מושא ההליך במלואה".
אבי בירון ניסה לטעון בחקירתו כי מדובר במסמך שנערך "כמעט למראית עין", כטיוטה שנועדה לסייע לאחיינו של גפני במשא ומתן פנימי ביניהם, וכי הוא אינו משקף את המציאות. השופטת דחתה טענה זו מכל וכל, קבעה כי היא אינה הגיונית וציינה כי אם אכן כך היו פני הדברים, היה על הנתבעת לזמן את האחיין לעדות כדי לתמוך בגרסתו, דבר שלא נעשה. "מדובר במסמך המדבר בעד עצמו, וממנו עולה הודאת בירון באשר להלוואות שנלקחו", כתבה השופטת בפסק הדין.
באשר למחלוקת השנייה, הנוגעת לייחוס התשלומים בסך 301,000 אירו, יישם בית המשפט את סעיף 50 לחוק החוזים. סעיף זה קובע כי כאשר לחייב ישנם מספר חובות כלפי נושה, זכותו של החייב לציין בעת התשלום לאיזה חוב הוא מיועד. אם החייב לא עשה זאת, הזכות עוברת לנושה, והוא רשאי להחליט לאיזה חוב לשייך את הכסף.
השופטת קבעה כי הנתבעת לא הוכיחה שבזמן העברת הכספים היא או בעלה הודיעו לתובעת כי הם מיועדים ספציפית להחזר ההלוואה נושא התביעה. אבי בירון אף אישר בחקירתו כי לא שלח הודעה המייעדת את הכספים. משכך, קבעה השופטת, הייתה התובעת רשאית לזקוף את התשלומים הללו על חשבון חובות אחרים של החברה הגרמנית, כגון "הלוואת שני מיליון היורו".
טענת הנתבעת כי יש להפחית את ריבית הפיגורים הגבוהה, בטענה שמדובר ב"פיצוי מוסכם" שאינו סביר, נדחתה גם היא. השופטת קבעה כי הטענה הועלתה בשלב מאוחר מדי של ההליך, וגם לגופו של עניין, הנתבעת לא הוכיחה מדוע שיעור הריבית שנקבע בהסכם בין הצדדים העסקיים והמנוסים היה בלתי סביר.
לאור כל האמור, קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, בתוספת הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.
ת"א 25613-04-20
