בית המשפט הפחית דרישת ערובה מתובע בתיק תמ"א 38 ומתח ביקורת חריפה על שני הצדדים
ההחלטה התקבלה לאחר מסכת אירועים מורכבת שכללה טעות בזיהוי, החלטות סותרות, ביטולים, ואף מחיקת התביעה המקורית. השופטת תמר אברהמי קבעה כי היזם יפקיד 40,000 ש"ח בלבד, במקום 75,000 ש"ח, ובעקבות התנהלות הצדדים חייבה כל אחד מהם בהוצאות לקופת המדינה.
בפסק דין חריג ומפורט, שניתן ביום 13 במרץ 2025 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, התקבלה חלקית עתירתו של היזם אלכסנדר קפלן והופחת סכום הערובה שעליו היה להפקיד במסגרת תביעתו נגד חברת "אל-טריו ייזום ובניה 38 בע"מ" ובעליה, עופר שבת. השופטת תמר אברהמי, תוך שהיא מותחת ביקורת נוקבת על התנהלותם הדיונית של שני הצדדים לאורך ההליך, העמידה את סכום הערובה על 40,000 ש"ח, וקבעה כי אם יופקד הסכום, תבוטל מחיקת תביעתו וההליך יחודש.
תחילתה של הפרשה בתביעה שהגיש קפלן במרץ 2024. לטענתו, הוא זכאי לאחוזים מהמכירות ומהרווחים בשלושה פרויקטים של תמ"א 38, אותם יזם וקידם, לאחר שהעביר את מניותיו בחברה הנתבעת לידי הנתבע, עופר שבת, בשנת 2017. הנתבעים, מצידם, הגישו בספטמבר 2024 בקשה לחייב את קפלן בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, בטענה כי מדובר בתביעת סרק שסיכוייה קלושים. טענתם המרכזית נשענה על מסמכים שהצביעו לכאורה כי קפלן היה מצוי בהליך פשיטת רגל בעת חתימת ההסכמים ב-2017, וקיבל צו הפטר רק ימים ספורים לפני הגשת התביעה, במרץ 2024. בנוסף, טענו כי לחובתו תיקי הוצאה לפועל בהיקף של כשני מיליון שקלים.
בהחלטה ראשונה מאוקטובר 2024, קיבלה רשמת בית המשפט את הבקשה וחייבה את קפלן בהפקדת ערובה בסך 150,000 ש"ח. הרשמת קבעה אז כי הליך פשיטת הרגל "מטיל צל כבד על סיכויי התביעה" ואף הורתה להעביר את החלטתה לעיונו של כונס הנכסים הרשמי. אלא שכאן חלה תפנית דרמטית ראשונה: קפלן ערער על ההחלטה וטען כי חלה טעות קריטית בזיהוי. הוא הבהיר כי תיק פשיטת הרגל שהציגו הנתבעים שייך לאדם אחר בעל שם זהה, אך מספר זהות שונה. בדיקה העלתה כי קפלן אכן היה בעברו בהליך פשיטת רגל, אך הליך זה הסתיים במתן הפטר חלוט עוד בשנת 2010, שנים רבות לפני חתימת ההסכמים נשוא התביעה. בעקבות גילוי זה, בוטלה ההחלטה המקורית והדיון הוחזר לרשמת לבחינה מחודשת.
הסאגה הדיונית המשיכה להסתבך. לאחר שהצדדים הגישו טיעונים משלימים, נתנה הרשמת ב-3 בדצמבר 2024 החלטה חדשה, בה דחתה את הבקשה לחייב את קפלן בערובה וחייבה את הנתבעים בהוצאות. החלטה זו ניתנה מתוך הנחה שגויה שהנתבעים כלל לא הגישו את טיעוניהם. יום למחרת, לאחר שהנתבעים הסבו את תשומת לבה לתקלה, ביטלה הרשמת את החלטתה ונתנה החלטה שלישית, הפוכה מקודמתה. בהחלטה מ-4 בדצמבר 2024, היא קבעה כי למרות הטעות בתיק פשיטת הרגל, עדיין יש לחייב את קפלן בערובה, אם כי בסכום מופחת של 75,000 ש"ח. היא נימקה זאת בכך שסיכויי התביעה אינם גבוהים, בין היתר בשל טענות התיישנות וקיומה של תניית בוררות, וכן לאור העובדה שקפלן לא הפריך את הטענות בדבר מצבו הכלכלי.
על החלטה אחרונה זו הוגש הערעור הנוכחי. בפסק דינה, ניתחה השופטת אברהמי את מכלול הנסיבות והגיעה למסקנות שונות מאלו של הרשמת. היא קבעה כי בשלב זה, לא ניתן להעריך את סיכויי התביעה כקלושים. היא דחתה את טענת ההתיישנות וציינה כי מרוץ ההתיישנות בתביעות חוזיות מתחיל ממועד ההפרה הנטענת ולא ממועד חתימת ההסכם. כמו כן, מתחה ביקורת על כך שטענת קיומה של תניית בוררות כלל לא הועלתה על ידי הנתבעים בבקשתם המקורית, אלא נזכרה לראשונה רק בהחלטת הרשמת.
מנגד, קבעה השופטת כי קיים בסיס לחשש באשר ליכולתו של קפלן לשלם את הוצאות המשפט אם תביעתו תידחה. היא התבססה בעיקר על כך שקפלן לא הכחיש את קיומם של חובות בהיקף ניכר בתיקי הוצאה לפועל. בחיפוש אחר האיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע להבטחת הוצאותיו, מצאה השופטת פתרון יצירתי. היא ציינה כי במסגרת הערעור הראשון, הפנה קפלן עצמו להליך מקביל בבאר שבע, בו חויב בהפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח, סכום שאותו הפקיד בפועל ולא ערער עליו. מכך הסיקה כי סכום בסדר גודל דומה אינו חוסם את דרכו לבית המשפט. לאור כל זאת, החליטה להעמיד את סכום הערובה בתיק הנוכחי על 40,000 ש"ח.
בסיום פסק הדין, מצאה השופטת לנכון לחרוג מהמקובל. במקום לפסוק הוצאות לטובת אחד הצדדים, היא חייבה את המערער ואת המשיבים, כל אחד, בתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח לאוצר המדינה. היא נימקה זאת ב"התנהלותם המוקשית של הצדדים אשר גם היא הביאה להארכת הדיון שלא לצורך ולגזלת משאבים על חשבון תיקים אחרים והציבור בכללותו".
ע"ר 65673-12-24
