תביעת המיליונים נגד פירמת רואי החשבון EY נדחתה: "התובעת ניסתה לתור אחר כיס עמוק"
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעת רשלנות בסך של כ-3.4 מיליון שקל שהגישה חברת "שיפקה בערבה" נגד פירמת רואי החשבון "קוסט פורר גבאי את קסירר" (EY ישראל). השופטת חנה פלינר קבעה כי הפירמה לא התרשלה בעריכת דוחות כספיים לחברה שקרסה, וכי התובעת לא הסתמכה על דוחות אלו בעת שביצעה את השקעתה הכושלת.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה לאחרונה תביעת רשלנות בסך של כ-3.4 מיליון שקלים שהוגשה על ידי חברת "שיפקה בערבה בע"מ" נגד אחת מפירמות ראיית החשבון הגדולות בישראל, "קוסט פורר גבאי את קסירר". בפסק דין מקיף ומנומק, שניתן ב-27 בפברואר 2025, קבעה סגנית הנשיא, השופטת חנה פלינר, כי התובעת לא הצליחה להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות – לא את ההתרשלות עצמה ולא את הקשר הסיבתי בין התנהלות הפירמה לבין הנזק שנגרם לתובעת. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות התובעת, וציינה כי התרשמותה היא שהתביעה הוגשה בניסיון "לתור אחר כיס עמוק" לאחר קריסת החברה בה השקיעה.
תחילתה של הפרשה בשנת 2012, אז התקשרה חברת "שיפקה בערבה" בהסכם השקעה עם חברת "י.ג פרץ פיתוח ותשתיות בע"מ". במסגרת ההסכם, העבירה התובעת לחברה סכום של 3 מיליון שקלים כהלוואת בעלים, ובתמורה הוקצו לה 30% ממניות החברה. לטענת התובעת, ההחלטה על ההשקעה התבססה באופן מכריע על טיוטות דוחות כספיים לשנת 2011, שנערכו ובקרו על ידי פירמת רואי החשבון הנתבעת. דוחות אלו, שצורפו להסכם ההשקעה, הציגו תמונה פיננסית חיובית של החברה, עם רווח נקי והון עצמי בסך של כ-2.5 מיליון שקלים, ושיקפו לחברה שווי של כ-10 מיליון שקלים.
אלא שבתוך כשנתיים, התמונה הוורודה התפוגגה. במרץ 2014, נקלעה חברת י.ג. פרץ ל"בור פיננסי" של הפסדי ענק, ובסופו של דבר קרסה והגיעה לחדלות פירעון עם חובות שנאמדו בכ-32 מיליון שקלים. השקעתה של התובעת ירדה כולה לטמיון. בעקבות הקריסה, הגישה "שיפקה בערבה" את התביעה נגד פירמת רואי החשבון, בטענה כי זו התרשלה בעבודת הביקורת על דוחות 2011. לשיטתה, הדוחות הכילו טעויות מהותיות, בעיקר בניפוח סעיף "הכנסות לקבל" בפרויקטים שונים, ובראשם פרויקט הקמת האצטדיון בפתח תקווה. התובעת טענה כי אלמלא המצגים הרשלניים בדוחות, היא כלל לא הייתה נכנסת להשקעה והפסדה היה נמנע.
מנגד, פירמת רואי החשבון דחתה את כל הטענות מכל וכל. היא טענה כי עבודת הביקורת שלה נעשתה בהתאם לתקני הביקורת המקובלים בישראל וכי לא נפלו כל טעויות בדוחות 2011. עוד נטען כי התובעת כלל לא הסתמכה על טיוטות הדוחות, אלא על שורה של שיקולים אחרים, ובראשם מצגיו של דודי שני, מנכ"ל חברת "אקווה" שהייתה שותפה בחברה, והעובדה שחברה ציבורית ("גאון אחזקות") עמדה מאחורי העסקה.
לאחר שמיעת העדויות וחוות דעת המומחים מטעם שני הצדדים, קיבלה השופטת פלינר את עמדת הנתבעת במלואה. בפסק הדין נקבע כי התובעת לא הוכיחה שהפירמה חרגה מסטנדרט הפעולה המצופה מרואה חשבון סביר. השופטת ציינה כי עבודת הביקורת מבוססת בהגדרתה על אומדנים ועל בדיקות מדגמיות, ולא מצופה מרואה החשבון לבדוק כל מסמך וחשבונית. "בדיקת נאותות לחוד, וביקורת חשבונאית לחוד", קבעה השופטת. היא השתכנעה מעדויות נציגי הנתבעת כי הם ביצעו עבודה מקצועית, בחנו את הפרויקטים המהותיים, אתגרו את הנהלת החברה ואף גרמו לה להפחית את אומדן ההכנסות הראשוני שלה.
יתרה מכך, בית המשפט קבע כי גם אם הייתה מתגלה רשלנות כלשהי, התובעת לא הצליחה להוכיח את הקשר הסיבתי בין הדוחות לבין החלטת ההשקעה. השופטת הטילה ספק רב בגרסתו של ישראל בסון, רואה חשבון במקצועו ובעל השליטה בתובעת, שטען כי הסתמך באופן כמעט בלעדי על המוניטין של הפירמה. "הכיצד רו"ח מנוסה בהשקעות בעל הון לא מבוטל… לא ביקש לעיין בדו"חות המבוקרים?" תהתה השופטת.
פסק הדין מצביע על שורה של גורמים אחרים שהשפיעו על החלטתו של בסון, ובראשם יחסי האמון שלו עם היזם דודי שני, והמעורבות של חברת "גאון אחזקות" הציבורית, שהעניקה לעסקה אצטלה של רצינות. "נכנסנו בגלל גאון, בגלל שהיא חברה בורסאית שמדווחת באמצעות אחד ממשרדי הרו"ח הגדולים", צוטט בסון בעדותו. גם התנהלותו הפסיבית של בסון לאחר שהתברר לו כבר בשנת 2012 שהחברה אינה מרוויחה, ערערה את טענת ההסתמכות שלו על הדוחות הראשוניים.
בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי "לא הוכחה הסתמכות, שוללת אני את התיזה ולפיה ההשקעה בחברה לא הייתה מבוצעת לולא הטעויות (שלא הוכחו) בדו"חות הכספיים". התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 150,000 שקלים.
ת"א 23346-09-19
