בית המשפט קבע: הסדר פשרה עם רגולטור אינו מהווה "כרטיס כניסה" אוטומטי לגילוי מסמכים בתביעה נגזרת
השופטת חנה פלינר דחתה בקשה נגד חברת נטו מלינדה, וקבעה כי עיצום כספי מוסכם, כשהוא עומד לבדו, אינו מספיק כדי להוות "תשתית ראייתית מינימלית" המחייבת חברה לחשוף מסמכים פנימיים לצורך בחינת תביעה נגזרת נגד נושאי המשרה בה.
בפסק דין עקרוני ומנומק, שניתן ב-3 בפברואר 2025, קבעה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, השופטת חנה פלינר, כי הסדר פשרה בין חברה לרשות רגולטורית, אשר במסגרתו מוטל על החברה עיצום כספי, אינו מקנה באופן אוטומטי לבעל מניות את הזכות לקבל לידיו מסמכים פנימיים של החברה לצורך הגשת תביעה נגזרת. פסק הדין ניתן במסגרת בקשה לגילוי מסמכים שהגישה "עמית גנסין חברת עורכי דין" נגד חברת "נטו מלינדה סחר בע"מ".
הפרשה החלה בעקבות בדיקה רוחבית שביצעה רשות התחרות בשנת 2022, אשר בחנה הסכמות בין ספקי מזון לקמעונאים גדולים. במסגרת זו, ובעקבות הליכים מול הרשות, הגיעה נטו להסדר פשרה שבמסגרתו שילמה עיצום כספי בסך 18.2 מיליון ש"ח בגין הפרות לכאורה של חוק המזון וחוק התחרות. חשוב לציין כי ההסדר נחתם ללא הודאה של נטו בהפרות. יום למחרת ההודעה על הטלת העיצום, הגיש משרד עורכי הדין עמית גנסין, המחזיק במניות נטו, בקשה לבית המשפט לחייב את החברה לחשוף מסמכים, לרבות פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון והנהלה, טיוטות הסכמים, נהלים פנימיים ומסמכים שהועברו לרשות התחרות.
לטענת המבקשת, עצם הסדר הפשרה והעיצום הכספי שהוטל על החברה מהווים "תשתית ראייתית ראשונית" מספקת, כנדרש בסעיף 198א לחוק החברות, כדי לבסס חשד להפרת חובת הזהירות וחובת האמונים מצד נושאי המשרה בחברה, אשר גרמו לה נזק. המבקשת טענה כי קביעת רשות מנהלית, הנהנית מחזקת התקינות, על קיומן של הפרות דין, מקימה את הבסיס הנדרש לגילוי המסמכים.
מנגד, חברת נטו טענה כי אין די בעיצום כספי שהוטל בהסכמה כדי להרים את נטל ההוכחה הראשוני. לשיטתה, על המבקשת להציג בסיס לחשד ספציפי נגד נושאי המשרה עצמם, ולא להסתפק בנזק הכספי שנגרם לחברה. נטען כי הבקשה אינה אלא "מסע דיג" ספקולטיבי, וכי המבקשת פועלת בחוסר תום לב, כמשרד הנוהג לרכוש מניות בחברות רק לאחר פרסום על כשלים, במטרה לתבוע ולהגיע לפשרות מהירות.
השופטת פלינר קיבלה את עמדת נטו ודחתה את הבקשה. בפסק הדין נערך ניתוח משפטי מעמיק של האיזונים הנדרשים בהליך לגילוי מסמכים מקדמי. מחד, הכיר בית המשפט בפערי המידע המובנים בין בעלי מניות לבין הנהלת החברה, ובמגמה הכללית בפסיקה לפרש בצמצום את דרישת "התשתית הראייתית". מאידך, הודגש החשש מפני ניצול לרעה של ההליך, הגשת תביעות סרק סחטניות ונזק חברתי רחב.
השופטת קבעה את העיקרון המנחה: "הסדר פשרה יכול להוות ראשית ראיה בלבד, אך כשהוא ניצב לבדו, ללא 'דבר מה נוסף', לא די בו כדי להוות תשתית ראייתית מינימלית".
ביישום עיקרון זה על המקרה הספציפי, מצאה השופטת כי המבקשת לא סיפקה את אותו "דבר מה נוסף" הנדרש. היא ציינה שורה של נסיבות התומכות במסקנתה:
- היעדר הודאה: בהסדר הפשרה הודגש כי נטו אינה מודה במעשים המיוחסים לה.
- היעדר צעדי אכיפה נגד נושאי המשרה: רשות התחרות הבהירה כי אין בכוונתה לנקוט הליכים נוספים נגד נושאי המשרה בחברה.
- הפרה ראשונה: צוין כי זוהי ההפרה הראשונה של החברה בתחום זה, והדבר אף היווה שיקול להפחתת הקנס.
- היעדר ראיות נוספות: המבקשת הודתה כי אין בידיה כל ראיה חיצונית אחרת הקושרת מי מנושאי המשרה למעשים או למחדל בפיקוח.
- לא בליבת העסקים: לא הוכח שההפרה הנטענת, הנוגעת לסידור מוצרים על מדפים, נוגעת ל"ליבת הפעילות העסקית" ("mission critical") של החברה.
פסק הדין מתייחס גם להתנהלות המבקשת, ומעלה חשש כי רכישת המניות נעשתה במטרה "לתפוס מקום בתור" ולהגיש את הבקשה, שהוגשה יום אחד בלבד לאחר ההודעה על העיצום ולפני שפורסמו הנימוקים המלאים. השופטת קבעה כי על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולא לאפשר בירור בקשות "בלתי בשלות ובלתי מבוססות".
בסופו של דבר, הבקשה נדחתה, והמבקשת חויבה לשלם לנטו הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.
תנ"ג 43733-04-24
