ביהמ"ש קבע כי בעל מניות מהותי אינו רשאי לקזז הפסדי הון מדיבידנד
השופטת ירדנה סרוסי דחתה ערעור של איש העסקים אבי בן דוד, שביקש לקזז הפסד הון של כ-4.4 מיליון שקל מהכנסה מדיבידנד בסך כ-3.8 מיליון שקל. פסק הדין, שניתח שורה של תיקוני חקיקה בפקודת מס הכנסה, מבהיר את עמדת המחוקק העקבית מאז 2012, השוללת את זכות הקיזוז מבעלי שליטה משיקולים של שקילות מיסויית בין אפיקי משיכת רווחים מחברה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפסק דין מנומק ומפורט שניתן ב-3 בפברואר 2025, קבע כי בעל מניות מהותי אינו זכאי לקזז הפסד הון שנוצר לו ממכירת ניירות ערך כנגד הכנסה מדיבידנד שקיבל מניירות ערך אחרים. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת ירדנה סרוסי, דחה את ערעורו של איש העסקים אבי בן דוד על החלטת פקיד שומה תל אביב 3, שלא התיר לו לבצע קיזוז כאמור בשנת המס 2015.
הסוגייה המרכזית שעמדה בלב הערעור נגעה לפרשנות סעיף 92(א)(4)(ב) לפקודת מס הכנסה, כפי שהיה נוסחו בשנת 2015. סעיף זה קובע את התנאים לקיזוז הפסד הון מניירות ערך כנגד הכנסות ריבית או דיבידנד מניירות ערך אחרים, ומתנה זאת בכך ששיעור המס החל על הדיבידנד לא יעלה על תקרה מסוימת.
המערער, אבי בן דוד, הוא הבעלים המלא של חברת "אביב ב.ד אחזקות בע"מ", המוגדרת כחברה משפחתית, כך שהכנסותיה והפסדיה מיוחסים אליו ישירות. חברה זו מחזיקה בחברת בת, "אביב פתרונות מתקדמים בתוכנה בע"מ". במהלך שנת 2015, רשמה חברת הבת הפסד הון בסך 4,377,703 ש"ח ממכירת מניות שהחזיקה. הפסד זה יוחס לבן דוד. באותה שנה, ב-31 בדצמבר 2015, חילקה לו חברת האם דיבידנד בסך כולל של 3,788,000 ש"ח.
במסגרת הדוח השנתי שלו למס הכנסה, ביקש בן דוד לקזז את הפסד ההון מהכנסתו מדיבידנד. רשות המיסים (המשיב) דחתה את בקשתו בטענה כי מאחר שהוא "בעל מניות מהותי", הוא אינו זכאי לבצע את הקיזוז.
טענתו המרכזית של בן דוד הייתה כי יש לפרש את החוק באופן שמאפשר את הקיזוז, וכי תוצאה זו מתיישבת עם עקרון השקילות הכלכלית, שכן שיעור המס שהיה חל על הפסד ההון אילו היה רווח (30%) זהה לשיעור המס שחל על הדיבידנד שקיבל (30%), ולכן אין כל נזק לקופת המדינה.
מנגד, רשות המיסים טענה כי הן לשון החוק והן תכליתו שוללות באופן מודע את זכות הקיזוז מבעל מניות מהותי. לשיטתה, המחוקק ביקש לשמור על שקילות מיסויית בין דרכים שונות שבהן בעל שליטה יכול למשוך כספים מהחברה שבבעלותו (משכורת, ריבית או דיבידנד), ומתן אפשרות הקיזוז פוגעת בשקילות זו.
השופטת סרוסי ביצעה ניתוח מעמיק של ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 92(א)(4)(ב), תוך התמקדות בשלושה תיקוני חקיקה מרכזיים.
- תיקון 147 (2006): תיקון זה הרחיב לראשונה את האפשרות לקזז הפסד הון מנייר ערך כנגד דיבידנד מנייר ערך אחר, אך התנה זאת בכך ששיעור המס על הדיבידנד לא יעלה על 25%. באותה עת, שיעור המס על דיבידנד לבעל מניות מהותי היה 25%, ולכן הקיזוז התאפשר בפועל.
- תיקון 187 (2012): בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג, הועלה שיעור המס על דיבידנד לבעל מניות מהותי ל-30%. עם זאת, המחוקק בחר שלא לעדכן את תקרת הקיזוז בסעיף, והותיר אותה על 25%. בית המשפט קבע כי לא מדובר בטעות או בהשמטה, אלא ב"החלטה פוזיטיבית" ומכוונת של רשות המיסים והמחוקק. המטרה הייתה לשלול במודע את זכות הקיזוז מבעלי מניות מהותיים, כדי לתקן עיוות שנוצר בתיקון 147 ולשמור על עקרון השקילות המיסויית.
- תיקון 197 (2014) – הרלוונטי למקרה: בשנת המס 2015, חל תיקון 197, ששינה את מגבלת הקיזוז משיעור מספרי (25%) להפניה לשיעור מס החברות (שעמד אז על 26.5%). המערער טען כי הפניה זו לסעיף העוסק בחברות, יוצרת "הסדר שלילי" ומוציאה את היחידים מתחולת המגבלה. השופטת דחתה טענה זו מכל וכל. היא קבעה כי לשון החוק ממשיכה לחול על כל "אדם" (יחיד וחברה כאחד) וכי התיקון היה טכני במהותו, ונועד רק כדי לאפשר לחברות להמשיך וליהנות מהקיזוז, מבלי לשנות את מצבם של יחידים. לכן, מכיוון שבן דוד חויב במס של 30% על הדיבידנד, שיעור הגבוה ממגבלת הקיזוז (26.5%), הוא אינו זכאי לקזז את ההפסד.
השופטת הוסיפה וציינה כי גם תיקונים מאוחרים יותר (תיקון 234) מחזקים את המסקנה כי המחוקק פעל באופן עקבי כדי למנוע את זכות הקיזוז מבעל מניות מהותי, תוך שהוא מקפיד לשמר אותה עבור חברות ועבור יחידים שאינם בעלי מניות מהותיים.
בסופו של דבר, הערעור נדחה. השופטת קבעה כי אין לקבל את טענת המערער כי נוסח החוק הרלוונטי מאפשר את הקיזוז, וכי שלילת הקיזוז תואמת את תכלית החקיקה לשמור על התאמה בין מיסוי חד-שלבי לדו-שלבי. על המערער הושתו הוצאות משפט בסך 65,000 ש"ח.
ע"מ 61183-01-22
