בית המשפט ביטל צוואת מיליונים למנהל דיור מוגן: "ניצל את מצוקתה ויצר תלות מלאה"
בצעד חריג, קבע בית המשפט המחוזי כי צוואתה של דיירת ערירית בת 95, שהורישה את כל רכושה למנהל המקום, בטלה. פסק הדין קובע כי המנהל היה מעורב באופן פסול בעריכת הצוואה, ניצל את בדידותה ותלותה, וכי בהליך החתימה נפל פגם יסודי שלא מאפשר את קיום הצוואה – המנוחה כלל לא הצהירה בפני העדים כי מדובר בצוואתה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה ערעור שהגיש מנהל דיור מוגן לשעבר ואישר את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה, שביטלה את צוואתה של דיירת ערירית אשר הורישה לו את כל רכושה. בפסק דין מפורט שניתן ב-17 בפברואר 2025, קבע הרכב השופטים נפתלי שילה, שאול שוחט ועינת רביד, כי הצוואה בטלה ממספר טעמים מצטברים: פגם יסודי היורד לשורש ההליך, מעורבות פסולה של המנהל בעריכתה, והשפעה בלתי הוגנת שהפעיל על המנוחה תוך ניצול מצבה.
הפרשה עוסקת בעזבונה של פ' ג' ז"ל, אלמנה ערירית שהתגוררה בדיור מוגן "בית בלב" בתל אביב מאז שנת 2000 ועד לפטירתה בשנת 2021, בגיל 95. למנוחה היו שתי צוואות קודמות, משנים 2000 ו-2011, בהן הורישה את רכושה למספר נהנים, ביניהם עמותות "אלו"ט" ו"יד שרה". אולם, ב-6 באוגוסט 2015, חתמה המנוחה על צוואה חדשה, שלישית במספר, במסגרתה הורישה את מלוא עזבונה למערער ששימש באותה עת כמנהל "בית בלב".
ההליכים המשפטיים החלו לאחר פטירתה, כאשר המנהל הגיש בקשה לקיום הצוואה האחרונה. האפוטרופוס הכללי והזוכים על פי הצוואות הקודמות הגישו התנגדות, בטענה כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה של המנהל. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות, והלה ערער על ההחלטה למחוזי.
השופט נפתלי שילה, שכתב את חוות הדעת העיקרית, קבע כי די היה בפגם מהותי אחד כדי לפסול את הצוואה. על פי חוק הירושה, צוואה בעדים דורשת שהמצווה יצהיר בפני שני עדים כי זוהי צוואתו ויחתום בפניהם. במקרה זה, בית המשפט אימץ את עדויותיהם של שני העדים לצוואה, עובדי הדיור המוגן שהיו כפופים למנהל, אשר העידו כי המנוחה כלל לא דיברה איתם, לא הצהירה בפניהם דבר, והם אף לא זכרו שראו אותה חותמת על המסמך. לדבריהם, כל ההליך היה חפוז ונמשך כדקה וחצי.
"במקרה שבו המצווה לא הציג את הצוואה בפני העדים ולא אמר להם שזו צוואתו, לא מתקיים מרכיב יסוד ואין בפנינו צוואה", נכתב בפסק הדין. נקבע כי פגם זה אינו טכני ואינו ניתן לתיקון, גם אם בית המשפט היה משתכנע שהצוואה משקפת את רצון המנוחה. מסיבה זו בלבד, קבע בית המשפט, לא ניתן היה לקיים את הצוואה.
למעלה מן הצורך, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להתייחס גם לטענות המהותיות הנוספות, וקבע כי אפגין המנהל היה מעורב באופן עמוק ופסול בעריכת הצוואה. מהעדויות עלה כי הוא זה שיצר קשר עם עורכת הדין וביקש ממנה להגיע למנוחה. הוא בחר את העדים מקרב עובדיו, הנחה אותם להגיע, ואף ביקש מאחד מהם לשמור על האירוע בסוד. בנוסף, הוא מסר לעורכת הדין את פרטיו ופרטי שניים משלושת ילדיו כיורשים חלופיים, כיוון את עורכת הדין למדפסת במשרדי המוסד, ולבסוף מילא בעצמו את פרטי ההמחאה לתשלום שכר טרחתה מחשבונה של המנוחה.
"מכלול פעולות אלו של המבקש מגיע לכדי מעורבות בעריכת צוואה המצדיקה את פסילתה", קבע השופט שילה. השופט שוחט הוסיף כי מעורבותו של המנהל בבחירת שניים מילדיו כיורשים, תוך השמטת השלישי, מהווה התערבות ישירה בתוכן הצוואה.
פסק הדין מתאר מערכת יחסים תלותית וחריגה בין המנוחה הבודדה לבין המנהל. נקבע כי המנוחה הייתה אישה ערירית, ללא משפחה או חברים, והוא – "מילא אחר אותו חלל ושלט (כמעט) שליטה מלאה על ניהול חייה". הוא דאג לה באופן אישי, רכש עבורה מזון ותרופות, והיה מעורב בכל ענייניה הכספיים והרפואיים, יחס שאף דייר אחר לא זכה לו.
בית המשפט קבע כי המנוחה הייתה "בת ערובה של המבקש אשר סיפק את כל צרכיה ותלויה בו תלות מלאה". עוד נקבע כי הוא "ניצל את האמון המוחלט שהמנוחה העניקה לו ועשה שימוש לרעה באותה תלות". ניצול זה, כך נקבע, הוביל לעריכת הצוואה לטובתו, תוך הפרה של חובותיו המקצועיות והאתיות כמנהל המוסד.
בסופו של דבר, הערעור נדחה, והחיוב שהושת על המנהל בערכאה הראשונה, תשלום הוצאות בסך 150,000 ש"ח לאוצר המדינה, נותר על כנו. בנוסף, הוא חויב בהוצאות הערעור בסך 40,000 ש"ח נוספים.
עמ"ש 78000-05-24
