המחוזי בפסיקה דרמטית: סעיף בהסכם ממון המוריש דירה לאישה לאחר מות הבעל – בטל
בפסק דין עקרוני, הפך בית המשפט המחוזי בתל אביב החלטה של בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי הוראה בהסכם ממון, המעניקה לאישה את מלוא הבעלות בדירת בעלה לאחר מותו, מהווה "הוראה הורשתית" אסורה ודינה להתבטל. פסק הדין ניתן במסגרת סכסוך ירושה טראגי בין אלמנה לילדיו של בעלה, שנפטר במפתיע 25 ימים בלבד לאחר חתונתם.
בפסק דין שניתן ב-26 בפברואר 2025, קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור שהגישו שלושה ילדים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי אלמנת אביהם אינה זכאית לרשת את דירתו באופן בלעדי, על אף סעיף מפורש בהסכם הממון שנחתם בין בני הזוג. ההרכב, בראשות סגן הנשיא, השופט שאול שוחט, ובהסכמת השופטים עינת רביד ונפתלי שילה, קבע כי הסעיף המדובר עומד בסתירה לסעיף 8 לחוק הירושה, האוסר על עסקאות בירושה עתידית, ולכן הוא חסר תוקף משפטי.
הפרשה, שהגיעה לפתחו של בית המשפט, נגעה לסיפורם של בני זוג שנישאו בחודש דצמבר 2021. יומיים לפני נישואיהם, ב-30 בנובמבר 2021, חתמו השניים על הסכם ממון שאושר על ידי נוטריון. באופן טראגי, 25 ימים בלבד לאחר החתונה, ולפני שהספיקו להתחיל את חייהם המשותפים תחת קורת גג אחת, נפטר הבעל באופן פתאומי.
בעקבות מותו, פתחה האלמנה, המשיבה בהליך, שני הליכים משפטיים: בקשה לצו ירושה, ותביעה להצהיר כי היא הבעלים של מלוא הזכויות בדירת המנוח. דירה זו הייתה רשומה על שם המנוח עוד לפני הנישואין, והוגדרה בהסכם הממון במפורש כנכס חיצוני שאינו חלק מהרכוש המשותף ("נכס שאינו בר איזון"). את תביעתה ביססה האלמנה על סעיפים מורכבים בהסכם הממון. ההסכם קבע כי הבעל מתחייב לרכוש "דירת השקעה", והאלמנה תצבור בה זכויות באופן מדורג על פני עשר שנות נישואין.
סעיף המפתח במחלוקת, סעיף 15.14 להסכם, קבע כי במקרה שהבעל ילך לעולמו במהלך החיים המשותפים, "הבעלות המלאה בדירת ההשקעה תעבור במלואה לאשה". עוד הודגש בסעיף כי "התחייבות זו הינה סופית ובלתי חוזרת אשר תגבר על כל הוראת צוואה". סעיף נוסף, 15.19, היווה מנגנון חלופי וקבע כי אם "דירת ההשקעה" לא תירכש תוך שנה, כל ההוראות הללו יחולו על דירתו הפרטית של המנוח. מכיוון שהבעל נפטר כחודש לאחר החתימה, דירת ההשקעה לא נרכשה, והאלמנה טענה כי בהתאם לשילוב הסעיפים, דירתו הפרטית של המנוח שייכת לה במלואה.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת האלמנה ופסק כי הדירה שייכת לה. אולם, ילדיו של המנוח, המערערים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. טענתם המרכזית הייתה כי סעיף 15.14 הוא למעשה הוראה צוואתית במסווה של הסכם ממון, והוא נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה, ולכן בטל. האלמנה טענה מנגד כי אין מדובר בהורשה אלא ב"מתנה בחיים", עסקה קניינית שהושלמה עוד בחיי המנוח.
השופט שוחט, שכתב את פסק הדין המרכזי, דחה את טענות האלמנה וקיבל את עמדת הילדים במלואה. הוא קבע כי הפסיקה מבחינה באופן ברור בין הוראות בהסכם ממון הקובעות את היקף העיזבון (כלומר, מהם הנכסים המשותפים ומהם הנכסים הנפרדים), שהן כשרות, לבין הוראות הנוגעות לאופן חלוקת העיזבון לאחר המוות, שהן בטלות.
ביישום הלכה זו על המקרה, קבע השופט שוחט כי דירתו של המנוח הוגדרה במפורש כנכס חיצוני שאינו בר איזון. האלמנה לא רכשה בו כל זכות במהלך חייו הקצרים של המנוח, שכן הזכויות היו אמורות להתגבש רק לאחר ארבע שנות חיים משותפים. לפיכך, הסעיף היחיד שיכול להקנות לה את הדירה הוא אותו סעיף 15.14, אשר מופעל באופן בלעדי במקרה של מוות. לשונו של הסעיף, הקובעת כי הוא "יגבר על כל הוראת צוואה", רק מחזקת את המסקנה כי מדובר ב"הוראה הורשתית מובהקת". "מדובר בהוראה שסותרת חזיתית את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה והיא נעדרת תוקף", פסק השופט שוחט.
השופט נפתלי שילה הוסיף וחיזק את הדברים בקובעו: "נוסח סעיף זה ברור ואינו משתמע לשתי פנים. הצדדים רצו לתת להוראת סעיף זה תוקף של צוואה ולכן קבעו שהיא תגבר על כל הוראת צוואה אחרת. מדובר על הוראה שתחול רק לאחר פטירת האיש, מתנה מחמת מיתה, ולאור גזירת המחוקק בסעיף 8, אין לה תוקף".
פסיקת בית המשפט המחוזי מבטלת את פסק דינו של בית המשפט קמא ומורה כי הזכויות בדירה יחולקו בהתאם לצו הירושה שכבר ניתן, לפיו האלמנה זכאית למחצית מהעיזבון והילדים למחצית השנייה.
עמ"ש 42471-05-24
