המחוזי "הרחיב" תניית בוררות וחייב יזם נדל"ן להצטרף אישית להליך נגד חברה שבבעלותו
בפסק דין המהווה התפתחות משמעותית בדיני הבוררות והחברות, קבעה השופטת יהודית שבח כי הנטל הנדרש להרמת מסך לצורך צירוף בעל מניות לבוררות שעליה חתומה החברה, נמוך מהנטל הנדרש כדי לחייבו בחובותיה. די להוכיח כי "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן" כדי לייחס לו את החובה להתדיין בבוררות.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל לאחרונה בקשה באופן חלקי, והורה על צירופו של יזם הנדל"ן גל ליפשיץ להליך בוררות המתנהל בין קבוצת בעלי קרקעות לבין חברת "תאי השקעות וסחר בע"מ" שבבעלותו המלאה. בפסק דין מנומק ובעל חשיבות תקדימית, שניתן ביום 8 בינואר 2025, קבעה כבוד השופטת העמיתה יהודית שבח כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לליפשיץ את תנית הבוררות שעליה חתומה החברה שלו, וזאת מבלי להידרש, בשלב זה, להוכחת התנאים המחמירים של "הרמת מסך" מלאה לצורך חיוב בחוב.
הסכסוך, שסכומו מוערך על ידי התובעים בכ-27 מיליון שקלים , נסוב סביב פרויקט נדל"ן במתחם מבוקש בתל אביב, המכונה "מתחם הגר"א". המבקשים, קבוצה של 30 בעלי זכויות שהחזיקו יחד ב-84% מהקרקע, התקשרו בהסכם עם חברת תאי, אשר בבעלותו ובניהולו הבלעדי של ליפשיץ, שמונתה לשמש כ"מנהל הקבוצה". מטרת ההתקשרות הייתה לגבש את כלל בעלי הזכויות במתחם (100%) לחתימה על הסכם שיתוף, לקדם תב"ע משותפת ולהוביל את פרויקט הבנייה. הסכם השיתוף כלל סעיף בוררות מפורש לפתרון כל סכסוך בין השותפים לבין עצמם או בינם לבין מנהל הקבוצה.
הקרע בין הצדדים נוצר כאשר הקבוצה שאפה לרכוש את 16% הזכויות הנותרות במתחם, שהיו בבעלות חברת טאסויר בע"מ. לטענת בעלי הקרקעות, ליפשיץ, שפעל כמנהל הקבוצה דרך חברת תאי, פעל בניגוד עניינים חריף ותוך הפרת אמונים. לטענתם, במקום לפעול לרכישת הקרקע עבור הקבוצה כפי שהתחייב, הוא חבר לשותף אחר, ורכש את זכויותיה של טאסויר "מאחורי גבם" באמצעות חברה אחרת שבבעלותו המלאה, "קובה ישראל נכסים בע"מ".
השותפות החדשה שיצר ליפשיץ סירבה לחתום על הסכם השיתוף המקורי, ובכך טרפדה את חלום איחוד הזכויות ל-100% ומיקסום התמורה עבור הקרקע. כתוצאה מכך, טוענים המבקשים, הם נאלצו למכור את זכויותיהם במחיר נמוך משמעותית מזה שהיו יכולים להשיג, ונזקם, כאמור, נאמד בעשרות מיליוני שקלים.
בעקבות המחלוקת, פתחו הצדדים בהליך בוררות, אך בעלי הקרקעות טענו כי הסכסוך האמיתי הוא מול ליפשיץ באופן אישי, שכן הוא "הרוח החיה" והמוציא והמביא היחיד בחברת תאי. הם הגישו בקשה לבית המשפט לצרף להליך הבוררות הן את ליפשיץ אישית והן את חברת קובה שבבעלותו. המשיבים התנגדו בתוקף, בטענה כי תניית הבוררות מחייבת רק את החתומים על ההסכם, וכי צירופם של צדדים שאינם חתומים מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות.
בליבת פסק הדין עמדה השאלה מהו נטל ההוכחה הנדרש כדי לצרף לבוררות בעל שליטה בחברה, שאינו חתום אישית על הסכם הבוררות. השופטת שבח ביצעה ניתוח משפטי מעמיק, תוך שהיא מבחינה בין שתי עילות שונות להרמת מסך הקבועות בסעיף 6 לחוק החברות.
השופטת קבעה כי הרמת מסך "קלאסית", שמטרתה לייחס חוב של חברה לבעל מניותיה (לפי סעיף 6(א) לחוק), דורשת עמידה בתנאים מחמירים והוכחת נסיבות חריגות של הונאה או קיפוח נושה. אולם, כאשר המטרה מצומצמת יותר – ייחוס "תכונה, זכות או חובה" של החברה לבעל המניות (לפי סעיף 6(ב) לחוק), כגון החובה להתדיין בבוררות – הנטל קל יותר. במקרה כזה, שזכה בספרות לכינוי "הרמת מסך מדומה", די בכך שבית המשפט ימצא כי "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן".
השופטת שבח קבעה כי בנסיבות המקרה, אכן צודק ונכון להרים את המסך ולצרף את ליפשיץ לבוררות. היא נימקה זאת בכך שליפשיץ הוא בעל המניות והדירקטור היחיד בתאי, והיה הגורם היחיד שטיפל בפרויקט מטעמה. הוא זה שהחליט באופן אישי להעביר את רכישת הקרקע לחברת קובה, ובכך סיכל את מטרת ההסכם שתאי הייתה אמונה עליה. לאור זאת, קבעה השופטת, הצבת מסך שיחצוץ בין ליפשיץ לתאי בהיבט של ההתדיינות בבוררות היא "מלאכותית", וצירופו נדרש "כדי למנוע שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת".
עם זאת, הבקשה לצרף את חברת קובה נדחתה. השופטת קבעה כי לא הונחה תשתית מספקת להתעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת של קובה, ולא הוכח שהיא מהווה "חליפה" של חברת תאי. העובדה שהקרקע נרכשה על שמה אינה מספיקה כשלעצמה כדי לצרפה להליך.
בסופו של דבר, הורה בית המשפט על צירופו של גל ליפשיץ בלבד להליך הבוררות, וחייב אותו לשלם למבקשים הוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח. פסק הדין מסמן נתיב משפטי חדש וברור יותר לתובעים המבקשים לנהל הליך בוררות מול האדם שעומד מאחורי החברה, ולא רק מול התאגיד עצמו, ומבהיר כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לא ישמש כמקלט מפני התדיינות ישירה בבוררות, במקרים שהצדק וההיגיון מחייבים זאת.
ת"א 24838-05-24
