תביעת המיליונים נדחתה: "התנהלות מפרה באופן סדרתי, רוויית תירוצים"
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעת ענק בסך 4.7 מיליון שקלים שהגישה חברת הפצה נגד ספקית מזון לאחר סיום התקשרות בת 20 שנה. בפסק הדין נקבע כי מפיצה שהפרה את החוזה באופן שיטתי ואיחרה בתשלומים שוב ושוב, אינה זכאית לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת על סיום החוזה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בפסק דין שניתן ב-12 בינואר 2025, דחה תביעה בסך 4,782,223 שקלים שהגישה חברת "קבוצת ממן אילת בע"מ" נגד "ג'נרל מילס ישראל בע"מ" ו"משב אילת סחר בע"מ". פסק הדין, שניתן על ידי סגן הנשיא, השופט ארז יקואל, קובע קביעה חשובה בדיני חוזים ומבהיר את הנסיבות שבהן צד לחוזה ארוך טווח מאבד את זכותו לקבלת הודעה מוקדמת על סיומו.
התביעה הוגשה לאחר שג'נרל מילס, יצרנית ומשווקת מוצרי מזון, לרבות מותג המאפים הקפואים "פילסברי", הודיעה לממן אילת על סיום הסכם ההפצה הבלעדי ביניהן באזור אילת, קשר מסחרי שנמשך כשני עשורים. לאחר סיום הקשר, התקשרה ג'נרל מילס עם חברת משב אילת כמפיצה החדשה.
ממן, העוסקת בשיווק והפצה סיטונאית של מזון באזור אילת , טענה כי סיום ההתקשרות נעשה באופן חד-צדדי ושלא כדין, והיווה הפרת חוזה. בתחילה, עמדה התביעה על סכום של למעלה מ-12 מיליון שקלים, המגלם פיצוי עבור תקופת הודעה מוקדמת של חמש שנים, אך סכום זה צומצם בשלב הסיכומים. מנגד, טענו הנתבעות כי סיום ההתקשרות היה כדין, בין היתר משום שממן עצמה ביקשה להשתחרר מהחוזה בטענה לחוסר רווחיות, ובעיקר עקב הפרות יסודיות וחוזרות ונשנות של ההסכם מצד ממן עצמה.
במרכז פסק הדין עומדת הקביעה כי על אף שחוזה לתקופה בלתי קצובה מחייב, ככלל, מתן הודעה מוקדמת "בתוך זמן סביר" לפני סיומו, זכות זו אינה מוחלטת. בפסיקה נקבע באופן עקבי כי צד שהפר את החוזה הוא זה שגרם לסיומו, ולכן אינו זכאי לפיצוי כלשהו. השופט יקואל מצא כי זהו אכן המצב במקרה הנוכחי.
פסק הדין מפרט שורה ארוכה של מקרים בהם ממן פיגרה באופן שיטתי בהעברת תשלומים לג'נרל מילס, פיגורים שהיוו את הסיבה המרכזית להחלטה על סיום ההתקשרות עוד בשנת 2018. ההסכם בין הצדדים קבע במפורש כי "כל אי-עמידה בתנאי התשלום הינה הפרה יסודית של ההסכם". בית המשפט הדגיש כי יש לכבד את האופן שבו הצדדים הגדירו "הפרה יסודית" בחוזה שלהם.
השופט יקואל סוקר בהרחבה תכתובות דואר אלקטרוני והודעות "וואטסאפ" בין נציגי החברות, מהן עולה "ריטואל לפיו ג'נרל נאלצת לבקש את התשלום המגיע לה". בתכתובות אלו, מנהלת הכספים של ממן מודה באיחורים, מתנצלת שוב ושוב ומספקת תירוצים שונים, כגון עומס עבודה, מצב רפואי ועיכובים אישיים. באחת ההתכתבויות אף כתבה נציגת ג'נרל: "ממש לא לעניין שאני אמורה לרדוף כל חודש בגין גביה וכל חודש יש סיפור אחר".
השופט סיכם נקודה זו במילים חריפות: "מדובר בהתנהלות מפרה באופן סדרתי, רוויית תירוצים, שאין להם כל מקום ביחסים חוזיים, בגוף מסחרי ובכלל". לאור זאת, קבע בית המשפט כי העיכובים החוזרים בתשלום מהווים הפרה השוללת מממן את הזכות להודעה מוקדמת, וכי ג'נרל מילס הייתה רשאית לבטל את החוזה לאלתר.
למרות קביעתו הנחרצת, השופט יקואל בחר לבחון, "למעלה מן הצורך", מה היה שיעור הפיצוי לו הייתה ממן זכאית, אילולא הפרותיה. ניתוח זה נועד, בין היתר, "להמחיש את גישתה המופרכת של ממן לנושא".
בית המשפט דחה את טענת ממן לתקופת הודעה מוקדמת של חמש שנים, וכן את קביעת המומחית מטעמו לתקופה של שנתיים. בהתחשב במכלול הנסיבות – לרבות העובדה ששני הצדדים הביעו חוסר שביעות רצון מהקשר והצלחתה המהירה של ממן למצוא ספקים חלופיים (ובהם מותג מתחרה כמו "בונז'ור") – קבע השופט כי תקופת הודעה סבירה בנסיבות העניין עומדת על ארבעה חודשים בלבד.
בחישוב פרק הזמן שקוצר בפועל מתקופה זו, מצא בית המשפט כי הפיצוי ההיפותטי שהיה מגיע לממן, לו הייתה זכאית לו, עומד על 192,000 שקלים בלבד. סכום זה, הנמוך משמעותית מדרישתה המקורית של ממן, מדגיש את הפער בין הנזק הריאלי לבין סכום התביעה.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה, הן נגד ג'נרל מילס והן נגד משב אילת. ממן חויבה לשלם לג'נרל מילס הוצאות משפט בסך 120,000 שקלים, ולמשב אילת הוצאות בסך 40,000 שקלים.
ת"א 36975-11-19
