בית המשפט דחה תביעת פיצויים של 6 מיליון ש"ח ממשפחה שפונתה מקרקע בבני ברק וחייב אותה לשלם דמי שימוש של כמיליון ש"ח
השופטת עינת רביד קבעה כי המשפחה לא הופלתה לרעה בהשוואה למקרים אחרים, וכי מעמדה היה של פולשת. עם זאת, התביעה שכנגד של רשות מקרקעי ישראל התקבלה חלקית, והחיוב בדמי שימוש הוגבל לתקופה שבה הרשות פעלה באופן אקטיבי לפינוי.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה לאחרונה תביעת פיצויים בסך 6 מיליון שקלים שהגישה משפחת דדון נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בגין פינויים מקרקע בבני ברק. בפסק דין מקיף שניתן ב-21 בינואר 2025, קבעה השופטת עינת רביד כי טענת המשפחה לאפליה לא הוכחה. במקביל, קיבלה השופטת באופן חלקי את תביעתה הנגדית של רמ"י, וחייבה את המשפחה לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 947,280 שקלים.
הסאגה המשפטית החלה עוד ביוני 2012, כאשר רמ"י הגישה תביעה לפינוי משפחת דדון מהמקרקעין, הממוקמים ממערב לכביש 4 בבני ברק, בטענה כי הם פלשו לשטח שלא כדין. ב-2016 התקבלה תביעת רמ"י ובית המשפט קבע כי בני המשפחה הם פולשים שאינם זכאים לפיצוי כלשהו כנגד פינויים. המשפחה ערערה למחוזי, ובמסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפברואר 2017, הוסכם על מועד פינוי חדש. רמ"י הסכימה, לפנים משורת הדין ובכפוף לפינוי, לשלם לכל משפחה 60,000 ש"ח כדמי שכירות לשנה. חשוב מכך, ההסכם קבע כי המשפחה רשאית להגיש תביעת פיצויים נפרדת, אך גם איפשר לרמ"י להגיש תביעה שכנגד לדמי שימוש אם תביעת המשפחה תחרוג מפיצוי על בתי המגורים בלבד.
בנובמבר 2017, הגישה המשפחה את תביעתה, בה טענה כי היא זכאית לפיצוי של 6 מיליון ש"ח בגין פינוי כפוי של שני בתיהם. בהחלטת ביניים מ-2021, צומצמה עילת התביעה לטענת האפליה בלבד. התובעים ביססו את טענת האפליה על שלושה מעגלים עיקריים. המעגל הראשון עסק באפלייתם אל מול אחיו המנוח של התובע, יהודה דדון. לטענתם, חברת נת"ע פיצתה את האח וילדיו בסכום של כ-9.5 מיליון ש"ח בשנת 2010 עבור פינוי בתיהם שהיו סמוכים. המעגל השני התייחס לאפליה מול כ-200 מחזיקים ב"מתחם ירקון" הסמוך, אשר קיבלו פיצויים מהחברה הכלכלית לפיתוח בני ברק, כאשר רמ"י, לטענתם, הפחיתה את התמורה שדרשה מהחברה הכלכלית מתוך התחשבות בפיצויים אלה. המעגל השלישי היה טענה כללית יותר לאפליה מול אלפי מפונים ברחבי הארץ, דוגמת תושבי כפר שלם, שכונת הארגזים, גבעת עמל, ואף הסדרים עם הבדואים בנגב.
מנגד, רמ"י טענה כי אין כל בסיס לטענת האפליה, שכן מדובר בהבחנה מותרת בין מקרים שאינם דומים. לגבי אחיו של התובע, נטען כי הפיצוי שולם על ידי גופים אחרים (נת"ע ומע"צ) ולא על ידי רמ"י, וזאת במסגרת הליך הפקעה לצורך פרויקט תחבורה לאומי דחוף, ותוך רצון לקצר הליכים. בנוגע למתחם הירקון, רמ"י הבהירה כי הפיצויים שם שולמו על ידי החברה הכלכלית של בני ברק ולא על ידה. באשר למעגל השלישי, טענה רמ"י כי התובעים העלו טענה כללית מבלי להוכיח דמיון בנסיבות העובדתיות והמשפטיות, ואף הסתמכו על כתבות עיתונאיות במקום על מסמכים רשמיים. במקביל, הגישה רמ"י תביעה שכנגד על סך של כ-3.9 מיליון ש"ח בגין דמי שימוש ראויים עבור התקופה שבין 1986 ל-2019.
השופטת רביד דחתה את כל טענות האפליה של המשפחה אחת לאחת. בפסק הדין נקבע כי אין להשוות בין המקרה דנן למקרה של האח, שכן הגוף המפצה היה שונה, הנסיבות היו שונות (הפקעה לצורכי ציבור דחופים), וההסדר הושג בפשרה כדי לקדם פרויקט. גם הטענה בדבר האפליה מול מחזיקי "מתחם הירקון" נדחתה, בנימוק שמי ששילם את הפיצוי הייתה החברה הכלכלית, ובפסקי הבוררות שהוצגו נקבע פיצוי על השקעות בנכס בלבד, ולא על דיור חלוף. באשר למעגל השלישי, קבעה השופטת כי טענות התובעים היו כלליות ולא מבוססות, וכי לא ניתן להשוות בין פינוי של שכונות שלמות, שלעיתים מעמד המחזיקים בהן שונה, לבין פינוי משפחה בודדת שכבר נקבע לגביה בפסק דין חלוט כי היא פולשת.
בנוגע לתביעה שכנגד של רמ"י, דחתה השופטת את טענת ההתיישנות שהעלו התובעים, וקבעה כי מכיוון שהתביעה שכנגד נובעת מאותן נסיבות של התביעה העיקרית, חוק ההתיישנות מאפשר את הגשתה. עם זאת, השופטת החליטה לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד. היא קבעה כי זכותה של רמ"י לדמי שימוש תחל רק מהמועד שבו גילתה את דעתה שאינה מסכימה עוד לישיבת המשפחה במקרקעין – כלומר, ממועד הגשת תביעת הפינוי המקורית בשנת 2012. בכך, הפחיתה השופטת באופן דרמטי את תקופת החיוב מ-33 שנים לשמונה שנים בלבד (עד 2019, מועד הגשת התביעה שכנגד), והעמידה את הסכום הסופי על 947,280 ש"ח. בסיום פסק הדין, הטילה השופטת על התובעים לשלם לרמ"י הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.
ת"א 11953-11-17
