בית המשפט קבע: חתימה זויפה, הסכם מכר בוטל; תושב תל אביב יפונה מדירה שתפס לפני שנים
בפסק דין חריף, קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את תביעתה של תושבת ארה"ב, קבע כי חתימתה על הסכם למכירת דירת אביה המנוח זויפה, והורה על סילוק ידו של הנתבע מהנכס לאחר שסיפורו קרס בחקירה הנגדית
בפסק דין מפורט ונוקב שניתן ב-2 בפברואר 2025, קיבלה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיכל עמית-אניסמן, את תביעתה של אתי אסתר מוקאי, וקבעה כי הסכם מכר, שלפיו מכרה לכאורה את דירת ירושתה לשכנה, שלמה אלימלך, בטל ומבוטל. בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחית שקבעה "בוודאות מוחלטת" כי חתימתה של התובעת על ההסכם זויפה, והורה לאלימלך לפנות את הדירה בתוך 60 יום.
סיפור הפרשה מתחיל לפני עשרות שנים. אביה של התובעת, מר נתן משולם ז"ל, רכש את הדירה ברחוב חיל השריון בתל אביב בשנת 1962. בתו, אתי, עקרה עם משפחתה לארצות הברית בשנת 1997, ומאז לא שבה לישראל במשך שנים ארוכות בשל קשיים בהסדרת מעמדה החוקי, מה שמנע ממנה אף להשתתף בהלוויית אביה שנפטר ב-2005. המנוח הותיר אחריו צוואה בה הוריש את כל רכושו, כולל הדירה, לבתו היחידה.
רק בשנת 2016, לאחר שהצליחה להוציא צו קיום לצוואת אביה, גילתה התובעת באמצעות חוקר פרטי כי שכנה משכבר הימים, שלמה אלימלך, פלש לדירה ונוהג בה מנהג בעלים. לתדהמתה, גילתה גם כי אלימלך טען, במסגרת תביעה שהגישה נגדו עיריית תל אביב בגין חובות ארנונה, כי רכש ממנה את הדירה בהסכם שנחתם ב-2 בספטמבר 2011, תמורת 52,000 דולר במזומן.
התובעת הגישה תביעה להצהיר על בטלות ההסכם, וטענה כי הוא מזויף מתחילתו ועד סופו. היא הצהירה כי כלל לא שהתה בישראל מאז 1997, ולכן לא יכלה פיזית לחתום על המסמך. יתרה מכך, ההסכם היה רצוף בפרטים שגויים אודותיה: הוא נקב בשם נעוריה, ציין מספר דרכון אמריקאי פיקטיבי בעוד שהחזיקה בדרכון ישראלי בלבד, וקבע את מקום מגוריה בפלורידה, מדינה שבה מעולם לא התגוררה.
מנגד, הנתבע טען כי הכיר את התובעת מילדות וכי פגש אותה בארץ בשנים 2009 ו-2011. לטענתו, היא יזמה את המכירה בשל רצונה להישאר בחו"ל, ולאחר משא ומתן קצר חתמו השניים על ההסכם בדירה עצמה, ללא מעורבות עורכי דין, והוא שילם לה את מלוא הסכום במזומן. עוד טען הנתבע טענת התיישנות, בטענה כי "השתלט" על הנכס "בעל כורחו" כבר בשנת 2002, לאחר שהפך למאורת סמים, ולכן חלפו למעלה מ-15 שנה עד להגשת התביעה.
השופטת עמית-אניסמן דחתה את טענת ההתיישנות על הסף, וקבעה כי במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה, תקופה שטרם חלפה. בנוסף, היא מתחה ביקורת על גרסאותיו הסותרות של הנתבע, שהצהיר בהליך אחר מול העירייה כי קיבל את החזקה רק ב-2011, וקבעה כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות המקימות "השתק שיפוטי".
נקודת המפנה הדרמטית במשפט הייתה חוות דעתה של המומחית לכתבי יד, פנינה אריאלי, שמונתה בהסכמת הצדדים. מסקנתה של המומחית הייתה חד-משמעית: "קיימת וודאות מוחלטת לשונות, דהיינו- אין ספק שהחתימה שבמחלוקת זויפה ולא נכתבה על ידי הגב' אתי אסתר מוקאי". על אף חומרת הממצאים, בחר הנתבע לוותר על חקירתה הנגדית של המומחית, צעד שבית המשפט ראה בו כוויתור על האפשרות לערער על קביעותיה.
במהלך עדותו בבית המשפט, גרסאותיו של הנתבע התגלו כ"בלתי קוהרנטיות" ו"נעדרות היגיון", כלשון פסק הדין. הוא הסתבך בסתירות מהותיות לגבי מועד החתימה, כשבתחילה טען שהייתה בשבת, לאחר מכן "בשישי ובשבת", ולבסוף במוצאי שבת – כל זאת בניגוד לתאריך הנקוב בהסכם (יום שישי) וגרסתו בהליך אחר כי התהליך נמשך עשרה ימים.
גם סיפור מימון הרכישה קרס. הנתבע טען כי לווה את כל הסכום, 52,000 דולר, ביום שישי אחד מגורמים ב"שוק האפור", סיפור שמעולם לא הוזכר בהליכים קודמים. לאחר מכן טען כי מימן את הרכישה ממכירת דירת ירושה של הוריו ב-2012, אך התברר כי אביו נפטר רק בשנת 2014.
השופטת קבעה כי עדותו של הנתבע רצופה סתירות, בלתי סבירה וכי אין מקום לתת בה אמון. "לא היה בהן משום לתמוך בטענות ההגנה של הנתבע", כתבה. בסופו של יום, קיבל בית המשפט את התביעה במלואה. הוא הצהיר כי ההסכם בטל, כי התובעת זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה, והורה על סילוק ידו של הנתבע מהנכס. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 120,000 ש"ח, בתוספת הוצאות המשפט ועלות המומחית.
ת"א 25152-01-22
