ניצחון חלקי לחברת "פז יוסף" בתביעתה נגד המועצה האזורית גלבוע
בית המשפט קבע כי המועצה הפרה את ההסכם בכך שנתנה היתרים למפעלים שלא התקשרו עם החברה, אך דחה את תביעת החברה להחיל את ההסכם על הרחבת אזור התעשייה. בנוסף, נדחתה תביעתה הנגדית של המועצה, שביקשה לחייב את "פז יוסף" באחריות לאיכות מי השתייה.
בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את תביעתה של חברת "פז יוסף מאגר המים בע"מ" נגד המועצה האזורית גלבוע, וקבע כי המועצה הפרה את התחייבויותיה כלפי החברה. פסק הדין, שניתן ביום 9 בספטמבר 2025 על ידי השופט דני צרפתי, עסק במחלוקות הנוגעות להסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2015, בעקבות זכייתה של "פז יוסף" במכרז להקמת מתקן מרכזי לאיגום מים לכיבוי אש באזור התעשייה שבשטח המועצה.
הסכסוך המשפטי בין החברה למועצה התמקד בשלוש סוגיות מרכזיות: האם ההסכם חל גם על הרחבת אזור התעשייה; מי אחראי לאיכות מי השתייה במאגר; והאם המועצה הפרה את ההסכם בכך שהעניקה היתרי בנייה ורישיונות עסק למפעלים שלא התקשרו עם "פז יוסף".
"פז יוסף" טענה כי ההסכם מעניק לה בלעדיות לספק שירותי הגברת לחץ מים לכיבוי אש בכל שטחי אזור התעשייה, כולל בהרחבה העתידית שלו. לטענתה, גודל השטח שהוקצה לה (1.6 דונם) והדרישה למיכל בנפח 1,000 קוב, נועדו לשרת גם את ההרחבה המתוכננת. החברה טענה כי הביטוי "על כל שלביו" בהסכם מתייחס בהכרח גם להרחבה.
מנגד, המועצה האזורית גלבוע טענה כי במועד פרסום המכרז וחתימת ההסכם, אזור התעשייה החדש כלל לא היה על הפרק, ולכן ההסכם אינו חל עליו. השופט צרפתי קיבל את עמדת המועצה בסוגיה זו ודחה את תביעת החברה. בפסק הדין נקבע כי הראיות, לרבות עדותו של מנכ"ל החברה הכלכלית של המועצה דאז, מוכיחות שהכוונה בהסכם הייתה לאזור התעשייה הקיים בלבד, שחולק לשלושה שלבי פיתוח. "אילו ביקשה פז יוסף להבטיח, באופן חריג למעשה, שההתקשרות על פי ההסכם תחלוש גם על אזור התעשייה המורחב, שהיה בשלבים ראשוניים ביותר ובבחינת חזון כאמור, היה על פז יוסף לציין זאת במפורש בהסכם", קבע השופט.
המועצה הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי "פז יוסף" אחראית לאיכות מי השתייה העוברים דרך המאגר שהקימה, וכי עליה לשאת בעלות החלפת היריעה הפנימית במאגר, לאחר שהתגלה זיהום במים. לטענת המועצה, מכיוון שבאזור התעשייה קיימת צנרת מים אחת המשמשת הן לשתייה והן לכיבוי אש, "פז יוסף" התחייבה להבטיח שמאגר המים שלה לא יזהם את מי השתייה.
"פז יוסף" טענה מנגד כי אחריותה מתמצה באספקת מים לכיבוי אש בלבד, וכי האחריות על איכות מי השתייה ועל הפרדת הצנרת מוטלת על המועצה. גם בסוגיה זו, בית המשפט קיבל את עמדת החברה ודחה את התביעה שכנגד של המועצה. השופט צרפתי קבע כי ההסכם, וכן המכרז, עוסקים באופן מובהק במתקן לכיבוי אש בלבד. הוא הפנה לסעיפים בהסכם המטילים את האחריות על צנרת המים העירונית ועל ההפרדה הנדרשת על המועצה. "היפוכם של דברים נכון – אילו היה מוסכם על הרחבת האחריות של פז יוסף גם לאיכות מי השתייה… הייתה המועצה צריכה לקבוע הוראות מפורשות בעניין", נכתב בפסק הדין. עוד צוין כי משרד הבריאות ראה ורואה במועצה את האחראית לאיכות המים.
החלק בתביעת "פז יוסף" שהתקבל במלואו, עסק בטענה כי המועצה הפרה את התחייבותה לאכוף על מפעלים באזור התעשייה להתקשר עם החברה. על פי ההסכם, המועצה התחייבה שלא להנפיק היתרי בנייה, טופסי אכלוס (טופס 4) או רישיונות עסק למפעלים שאינם מקימים מאגר מים פרטי, אלא אם יציגו הסכם תקף עם "פז יוסף".
בית המשפט מצא כי המועצה אכן הפרה את חובותיה אלה באופן שיטתי. הוכח כי המועצה העניקה היתרים ואישורים לארבעה מפעלים ("מ.י.ל מ. תעשיות מזון", "מוסך האחים אסייג", "ארילור בע"מ" ו"רותם טרקטרונים") למרות שלא התקשרו עם "פז יוסף". מהנדס המועצה אף הודה בעדותו: "…את ההתחייבות לא לתת אישור התקשרות או רישיון עסק אני מכיר, ובכל זאת נתתי". השופט מתח ביקורת על התנהלות המועצה ודחה את הסבריה. נקבע כי הפרות אלו גרמו ל"פז יוסף" נזקים כספיים, והיא תוכל לתבוע אותם בהליך נפרד.
בסיכום פסק הדין, נדחתה התביעה שכנגד של המועצה על כל חלקיה, וכן נדחתה דרישת "פז יוסף" להחיל את ההסכם על הרחבת אזור התעשייה. התקבלה תביעת החברה בנוגע להפרת חובת האכיפה על ידי המועצה. המועצה חויבה לשלם ל"פז יוסף" הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.
ת"א 24508-09-23
