סאגה משפחתית בת 60 שנה הגיעה לסיומה: נדחו כל התביעות ההדדיות על נכסי נדל"ן בהרצליה, חדרה ונווה צדק
בית המשפט דחה מחמת התיישנות תביעות שהוגשו על ידי נכדתו ונינו של ראש המשפחה, יצחק למברג ז"ל, בנוגע לנכסים שהועברו בשנות ה-50 וה-60. במקביל, נדחתה תביעה שכנגד של יורשות אחרות בנוגע לבית היסטורי בתל אביב, לאחר שהוכח כי הנכס לא היה שייך לאב המשפחה.
\בפסק דין רחב יריעה, שחתם סכסוך ירושה מורכב ורב-שנים, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את כל התביעות ההדדיות שהוגשו בין יורשיו של המנוח יצחק למברג ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 1963. פסק הדין, שניתן ב-12 בינואר 2025 על ידי השופט הבכיר יהושע גייפמן, מחזיר את הצדדים "כ-60 שנים אחורנית" אל שורשי הסכסוך, אך קובע כי חלוף הזמן והיעדר ראיות מספקות אינם מאפשרים לשנות את מצב הנכסים כיום.
ליבת הסכסוך נסובה סביב היקף עזבונו של יצחק למברג ז"ל, והשאלה האם הוצאו ממנו נכסים שלא כדין. מלחמה משפטית זו ניטשה בין שני ענפים מרכזיים של המשפחה. מן העבר האחד ניצבו מאשה למברג, נכדתו של יצחק, ואילן למברג, נינו. מן העבר השני עמדו בנות דודם, אילנה דורי מנדלוביץ ודליה רובינשטיין, יורשותיו של ראובן למברג (בנו של יצחק).
שתיים מהתביעות המרכזיות הוגשו על ידי מאשה ואילן למברג ונגעו לחמישה נכסי מקרקעין – ארבעה בחדרה ואחד בהרצליה. נכסים אלו היו בבעלותו של יצחק למברג, אך הועברו בשנים 1959 ו-1961 לחברה בשם "למברג חב' לפיתוח חקלאי וסחר בע"מ", שהייתה בשליטתו המלאה של בנו, ראובן.
לטענת התובעים, ראובן ניצל ייפוי כוח כללי שקיבל מאביו כדי להעביר את הנכסים הללו לחברתו ובכך נישל את יתר היורשים מחלקם. הנכס בהרצליה נמכר על ידי החברה עוד בשנת 1997 , וגם חלק מנכסי חדרה נמכרו או היו מעורבים בעסקאות קומבינציה לאורך השנים.
השופט גייפמן דחה את שתי התביעות הללו באופן נחרץ, תוך קבלת טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות. התביעה בנוגע לנכס בהרצליה הוגשה בשנת 2017, בחלוף 56 שנים ממועד העסקה המקורית , והתביעה על נכסי חדרה הוגשה בשנת 2020, כ-61 שנים לאחר ההעברה.
השופט קבע כי אדוארדו למברג, אביו של התובע אילן, היה מודע היטב לקיומם של נכסים אלו כבר בשנת 1967. פסק הדין נסמך, בין היתר, על תצהיר של שלמה ברקבי ז"ל, ששימש כמיופה כוחו של אדוארדו בישראל. ברקבי הצהיר כי כבר בפברואר 1967 פנה ללשכת רישום המקרקעין, צילם את מסמכי ההעברה של הנכס בהרצליה ומסר אותם אישית לאדוארדו ולמאשה בביתם בחיפה. בית המשפט מצא את תצהירו של ברקבי, שנפטר ולא יכל להעיד, כמהימן וקביל.
לאור זאת, קבע השופט כי אדוארדו למברג "זנח את זכויותיו" ולא פעל למימושן במשך כ-37 שנים, עד לפטירתו בשנת 2004, וזאת על אף שהיה לו נציג פעיל בישראל. גם יורשיו, אילן ומאשה, השתהו שנים רבות נוספות בטרם הגישו את תביעותיהם. לפיכך, התביעות בעניין נכסי חדרה והרצליה נדחו.
כתגובה לתביעות נגדן, הגישו אילנה מנדלוביץ ודליה רובינשטיין תביעה משלהן, שעסקה בבית היסטורי בשכונת נווה צדק בתל אביב (גוש 6927, חלקה 41). נכס זה נרשם בשנת 2013 על שמם של מאשה ואילן למברג. אילנה ודליה טענו כי הבית היה שייך לעזבונו של הסב המשותף, יצחק למברג, ועל כן הן זכאיות ל-25% מהזכויות בו. אחת מהן אף העידה בבית המשפט: "אילו מאשה לא הייתה מגישה את התביעה… לא היינו מגישות את התביעה של הנכס של סבא שלי יצחק למברג בנווה צדק".
גם תביעה זו נדחתה על ידי השופט גייפמן, אשר קבע כי הוכח שהנכס בנווה צדק היה שייך להרמן למברג ז"ל (אביה וסבו של התובעים שכנגד), ולא לאביו יצחק. השופט ביסס את קביעתו על מספר ראיות מכריעות. ראשית, עדויותיהן של התובעות עצמן חיזקו את הטענה; אילנה מנדלוביץ העידה: "ידענו שהוא [הנכס] מיועד להרמן בזמנו… סבי יצחק אמר אז 'הנכס הזה יהיה בבוא העת להרמן'".
שנית, דמות מפתח בפרשה היה ד"ר אהרון סימון ז"ל, עורך דין ופקיד שומה לשעבר, ששימש כמיופה כוח הן של יצחק והן של הרמן. בשנת 1962, עוד בחייו של יצחק, דיווח ד"ר סימון לאפוטרופוס על נכסי נפקדים כי הבית בנווה צדק הוא נכס של הרמן, שהתגורר אז במצרים ונחשב "נפקד". השופט קבע כי "לא היה מדווח שהנכס הינו נכס הנפקד הרמן למברג – ללא הסכמת יצחק למברג". בעקבות הדיווח, נוהל הנכס על ידי האפוטרופוס כרכושו של הרמן במשך 47 שנים, עד לשחרורו בשנת 2009.
בנוסף, הוכח כי לאורך כל השנים, הרמן למברג ויורשיו הם אלו שנהגו בנכס מנהג בעלים, גבו את דמי השכירות וטיפלו בו. לאור כל אלו, נדחתה התביעה לתיקון הרישום, והבעלות על הבית בנווה צדק נותרה בידי מאשה ואילן למברג.
בסופו של יום, ולאחר שנים של מאבקים משפטיים, דחה בית המשפט את כל שלוש התביעות ולא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.
ת"א 55553-11-17, ת"א 19087-05-20, ת"א 39053-01-20
