סאגה משפטית בת 40 שנה הגיעה לסיומה: בית המשפט דחה תביעת בעלות על נכס בצפת על בסיס חוב ישן
השופט קבע כי הנטל להוכיח שהחוב לא נפרע מוטל על הטוען לקיומו, במיוחד בתביעה נגד עיזבון, ודחה את טענותיו של ראובן שדה, שביקש להכיר בבעלות אביו המנוח על דירה שהייתה שייכת לאמנית המנוחה בלנקה טאובר.
בפסק דין מנומק, שם בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת קץ למחלוקת רבת שנים סביב זכויות בנכס מקרקעין בקריית הצירים ההיסטורית בצפת. ביום 27 באוגוסט 2025, פסק כבוד השופט הבכיר יונתן אברהם לטובת עיזבונה של המנוחה יולינה (יוליה) טאובר ז"ל, ודחה על הסף את התביעה שכנגד שהגיש ראובן שדה, אשר טען לבעלות על הנכס מכוח מסמך התחייבות שנחתם בשנת 1984. פסק הדין מציב רף הוכחה גבוה לתובעים זכויות מעיזבון, במיוחד כאשר מדובר בטענות ישנות שהצדדים המקוריים להן אינם עוד בין החיים.
הפרשה, שהתנהלה בערכאות שונות במשך שנים, נסובה סביב מבנה בן שתי קומות בצפת, אשר הזכויות בו נרכשו בשנות ה-60 על ידי שתי אחיות, יולינה ובלנקה טאובר ז"ל. בלנקה, אמנית וציירת, הלכה לעולמה בשנת 1989 והורישה את כל זכויותיה לאחותה יולינה, שנפטרה עשור לאחר מכן, בשנת 1999.
מנגד, ניצב ראובן שדה אשר ביסס את תביעתו על מסמך מיום 13 ביולי 1984. במסמך זה, אישרה בלנקה טאובר כי היא חייבת לאביו של שדה, אברהם שדה ז"ל, סכום של 80,000 דולר. עוד נכתב במסמך כי אם החוב לא ישולם בתוך שנה, הדירה בצפת תועבר לאברהם שדה כתמורה לחוב. שדה טען כי החוב מעולם לא נפרע, ועל כן, הזכויות בנכס עברו לאביו, והוא, כיורשו, זכאי להן.
עיקר פסק הדין נסוב סביב השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בנוגע לפירעון החוב. השופט אברהם קבע כי במקרה חריג זה, של תביעה המוגשת נגד עיזבון עשרות שנים לאחר המועד הנטען, מוטל על התובע שכנגד (שדה) נטל ראשוני להוכיח שהחוב אכן לא נפרע. "נטל ראשוני זה ומידתו אינם יכולים להתמצות בטענה על פה בעלמא כי החוב לא נפרע, אלא, בראיות נוספות התומכות בטענה זו", כתב השופט.
השופט מצא כי שדה לא עמד בנטל זה. הוא ציין את חלוף הזמן המשמעותי כראיה נסיבתית מכרעת. מאז חתימת המסמך ועד פטירתה של בלנקה חלפו כחמש שנים, ולאחר מכן, אביו של שדה היה בחיים עוד שש שנים נוספות, עד 1995. במשך כל התקופה הזו, לא הוצגה כל ראיה לכך שאברהם שדה פנה לבלנקה או לעיזבונה בדרישה לקיום ההסכם או לאכיפתו בבית משפט. גם שדה עצמו הגיש את תביעתו רק בשנת 2018, כתביעה שכנגד, לאחר שעיזבון טאובר תבע את פינויו מהנכס. השופט קבע כי "המסקנה היותר מתקבלת על הדעת במכלול הנסיבות המתוארות לעיל היא, כי בלנקה פרעה את חובה בדרך כלשהיא ומשום כך לא טרח אבי התובע שכנגד לפנות אליה בדרישה".
בנוסף, בית המשפט מצא סתירות וחוסר מהימנות בעדותו של ראובן שדה. שדה טען כי הוא ואביו תפסו חזקה בנכס לאחר שבלנקה עזבה אותו, אך עדויות של שכנים, ביניהם האמנית לנה לאור וניסים בן אור שהתגורר בנכס, הצביעו על כך שהבית היה נטוש ועזוב במשך שנים רבות.
שדה העלה טענה חלופית לבעלות על חלקה של יולינה בנכס (מחצית מהזכויות), מכוח "התיישנות רוכשת" וחזקה נוגדת. גם טענה זו נדחתה מכל וכל. השופט קבע כי החזקתו של שדה בנכס לא הייתה "נוגדת", כלומר, בניגוד לרצון הבעלים, אלא החלה, על פי עדותו של שדה עצמו בהליך קודם, בהסכמתה המלאה של בלנקה. "הרשות שניתנה לו ע"י בלנקה להיכנס לנכס… שקולה לרשות שניתנה לו ע"י יוליה גם כן להיכנס לנכס בהסכמה", קבע השופט, ובכך שמט את הבסיס מתחת לטענת ההתיישנות.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את תביעת עיזבון טאובר במלואה והצהיר כי העיזבון הוא בעל מלוא הזכויות בנכס בצפת. התביעה שכנגד של ראובן שדה נדחתה, והוא חויב לשלם לעיזבון הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 60,000 ש"ח.
ת"א 4381-01-18
