פסק דין חושף: כך קרסה עסקת דירות מורכבת שנועדה לסגור חובות לשוק האפור
בית המשפט חייב שני אנשי עסקים בתשלום של למעלה מ-4.3 מיליון שקלים לאחר שהיו ערבים להסדר פשרה כושל שכלל העברת פנטהאוזים בבת ים. פסק הדין חושף סיפור רקע דרמטי על צ'קים חוזרים, לחצים מאיימים מצד "צ'יינג'ים" וחילוץ של הרגע האחרון שהוביל להתחייבות שהופרה. עורך דין צעיר שנתבע בפרשה זוכה.
בפסק דין מפורט ומקיף, שניתן ב-29 בינואר 2025, חשפה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תמר אברהמי, את מאחורי הקלעים של הסתבכות עסקית ואישית מורכבת, שהחלה בהלוואה שהופרה והתפתחה לעסקת נדל"ן שנועדה לכסות חובות של מיליוני שקלים לגורמים בשוק האפור. בסיומו של ההליך, חויבו אנשי העסקים שחר אלוני ונחום "חומי" בנימין, לשלם לחברת "ליעז מסחר והשקעות בע"מ" סכום של 4,335,000 שקלים, בתוספת ריביות משמעותיות. התביעה כנגד הנתבע השלישי בתיק, עורך הדין ניב גל נדחתה.
הפרשה החלה עוד בשנת 2013, כאשר חברת ליעז, שבשליטת נס שובל, העניקה הלוואה בסך 16 מיליון שקלים לחברות בבעלותו של חומי. לאחר שההלוואה הופרה, ולאחר הליך משפטי ארוך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון בנובמבר 2018. לפי ההסדר, חברותיו של חומי היו אמורות לשלם לליעז 10.5 מיליון שקלים. חלק מהסכום שולם במזומן, אך תשלום של כ-4.3 מיליון שקלים היה אמור להתבצע באמצעות "ביטחונות".
כאן הסיפור מסתבך. במקביל להסכם הפשרה, נחתם "נספח" סודי שלא הוגש לבית המשפט, ובו נחשף מנגנון התשלום היצירתי. לפי הנספח, חברת ליעז הייתה אמורה "לרכוש" שני פנטהאוזים בפרויקט בנייה בבת ים מחברת "הנביאים", שהייתה חלק מקבוצת חברות בבעלותו ובניהולו של שחר אלוני. ליעז הייתה אמורה לשלם רק 15% משווי הדירות, בעוד שאת היתרה, בסך 4.335 מיליון שקלים, היו אמורות חברותיו של חומי להעביר ישירות לחברת הנביאים של אלוני. אלוני וחומי ערבו אישית לקיום ההסדר המורכב.
פסק הדין שופך אור על השאלה המתבקשת: מדוע שאלוני וחברותיו ייקחו על עצמם התחייבות כה גדולה כדי לסייע לחומי? התשובה, כפי שהתברר בעדויות, טמונה במערכת יחסים פיננסית קודמת בין אלוני לחומי, שהגיעה עד לסף קריסה עקב מעורבות של גורמים בשוק האפור.
מעדויות שנשמעו בבית המשפט עלה כי בטרם נחתם ההסדר, היה אלוני חייב לחומי "כמה מיליוני שקלים". חוב זה נוצר לאחר שחברותיו של אלוני נקלעו למצוקה תזרימית והפיצו עשרות צ'קים לנותני שירותי מטבע ("צ'יינג'ים") בסכום כולל של כ-4 מיליון שקלים. כשהגיע מועד הפירעון ולא היה כיסוי לצ'קים, החלו בעלי החוב להפעיל לחצים כבדים ומשמעותיים על אלוני ועל רעייתו. אחד העדים תיאר את הנושים כ"אנשים שאתה לא רוצה להיפגש איתם בלילה בסמטה חשוכה".
בצר לו, פנה אלוני לחומי בבקשת עזרה נואשת. חומי התגייס, אסף ו"קנה" את כל הצ'קים מהשוק האפור, ובכך למעשה הציל את אלוני ואת עסקיו מקריסה ודאית. כך, החוב של אלוני ל"צ'יינג'ים" הפך לחוב ישיר כלפי חומי. עסקת הדירות הייתה הפתרון המשולש: אלוני יחזיר את חובו לחומי באמצעות העברת הדירות, וחומי יסגור את חובו כלפי ליעז באמצעות אותה העברה.
אלא שהתוכנית המורכבת קרסה במהרה. ימים ספורים לאחר שליעז העבירה את חלקה בתשלום, היא קיבלה מכתב מבעלי השליטה האחרים בחברת הנביאים, אשר טענו כי העסקה בוצעה בחוסר סמכות על ידי אלוני, וכי הם מתנגדים להעברת הדירות מבלי שהתמורה המלאה תופקד בחשבון הליווי של הפרויקט. מסמכי החברה הראו כי סמכות החתימה של אלוני הוגבלה לעסקאות של עד 100,000 שקלים בלבד. לבסוף, כדי לצמצם את נזקיה, נאלצה חברת ליעז לחתום על הסכמים לביטול רכישת הדירות, והתשלום המובטח מעולם לא הגיע לידיה.
בעקבות קריסת העסקה, הגישה ליעז את התביעה נגד הערבים – אלוני וחומי. כמו כן נתבע עו"ד ניב גל, ששימש כיועץ משפטי בקבוצת אלוני וחתם על מסמך המאשר כי התמורה עבור הדירות שולמה.
השופטת אברהמי דחתה את טענותיו של אלוני, אשר ניסה לטעון כי ליעז היא זו שגרמה לכישלון העסקה בכך שהסכימה לבטל את הסכמי המכר. השופטת קבעה כי אלוני לא היה ערב חיצוני, אלא "מעורב מכף רגל ועד ראש בעסקה, שנועדה במידה רבה כדי לשרת אותו עצמו". היא ציינה לרעה את הימנעותו של אלוני מלהעיד בבית המשפט, וקבעה כי חזקה שעדותו הייתה פועלת לחובתו.
גם חומי חויב בתשלום מכוח ערבותו. טענתו כי מבחינתו "פרע את החוב" בכך שכיסה את חובותיו של אלוני לשוק האפור נדחתה. השופטת קבעה כי כל עוד הנושה הסופי – חברת ליעז – לא קיבלה את כספה, החוב לא נפרע. עם זאת, בית המשפט ציין את התנהלותה הסלחנית של התובעת כלפי חומי במהלך ההליך, ובחר שלא לחייבו בהוצאות משפט.
התביעה נגד עו"ד ניב גל נדחתה. השופטת קבעה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין חתימתו של גל על אישור התשלום לבין הנזק שנגרם לה. זאת, בעיקר מכיוון שההסדר המרכזי נחתם שלושה ימים לפני שגל חתם על המסמך, ולכן התובעת לא יכלה להסתמך עליו בעת שחתמה על ההסדר. עם זאת, השופטת מתחה ביקורת על התנהלותו של גל כעורך דין צעיר, וציינה כי לא שוכנעה שביצע בדיקה עצמאית מספקת בטרם אישר את סמכותו של אלוני. התובעת חויבה לשלם לגל הוצאות משפט בסך 200,000 שקלים.
ת"א 16333-05-19
