פסק דין תקדימי: תביעה לקבלת זכויות "הכפלת נחלה" נדחתה לאחר 31 שנה
בית המשפט המחוזי בנצרת דחה תביעה של בעל נחלה במושב ספסופה, שטען כי זכויות ההכפלה של נחלתו נמכרו במרמה. השופט יונתן אברהם קבע כי התביעה התיישנה, וכי הראיות מצביעות על כך שהעסקה המקורית משנת 1992 הייתה תקפה, וחייב את התובע בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, בפסק דין שניתן ביום 4 באוגוסט 2025, דחה תביעה שהגיש בבאסלי ישראל דויב, בעל זכויות בנחלה 37 במושב כפר חושן (ספסופה). התביעה הוגשה כנגד משה אסידו ובנו אביתר אסידו, בטענה לבעלות על זכויות "הכפלת נחלה" שלטענת התובע, נמכרו על ידי אביו וסבו המנוחים ללא סמכות ובמרמה. בפסק הדין, שניתן על ידי השופט הבכיר יונתן אברהם, נקבע כי התביעה נדחית הן בשל התיישנות והן לגופו של עניין, תוך קביעה כי עסקת המכר המקורית, שהתבצעה לפני 31 שנים, הייתה תקפה.
הסכסוך המשפטי נסוב סביב זכות "הכפלת נחלה", זכות שניתנה בעבר לכל אחת מ-64 הנחלות המייסדות במושב, ומאפשרת לבעליה לקבוע אדם שיקבל נחלה נוספת שתוקצה בעתיד. התובע, בבאסלי ישראל דויב, טען כי משפחתו מעולם לא מכרה את זכות ההכפלה של נחלה 37. לדבריו, רק לאחר פטירת אביו בשנת 2022, עת פנה למימוש הזכות, גילה במזכירות המושב כי הזכות הועברה למשה אסידו (נתבע 1) וממנו לבנו, אביתר אסידו (נתבע 2).
מנגד, טענו הנתבעים, משה ואביתר אסידו, כי זכות ההכפלה נרכשה כדין מאביו וסבו של התובע עוד בשנת 1992, באמצעות זיכרון דברים. לטענתם, העסקה הושלמה, דווחה לאגודת המושב, ובעקבותיה התקבל משה אסידו כחבר באגודה. בהמשך, הזכויות הועברו לבנו, אביתר.
בפסק הדין המפורט, ניתח השופט אברהם את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו. התובע טען כי זיכרון הדברים משנת 1992, עליו הסתמכו הנתבעים, היה חסר תוקף משפטי. בין היתר נטען כי הוא התייחס למגרש של חצי דונם בלבד ולא לנחלה מוכפלת, כי אמו של התובע לא חתמה עליו, כי לא שולמה כל תמורה, וכי חתימת אביו זויפה. כמו כן, נטען כי לא התקבלו האישורים הנדרשים מהמושב, רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית.
הנתבעים, לעומת זאת, הציגו תמונה עובדתית שונה לחלוטין. הם טענו כי זיכרון הדברים התייחס למגרש שאליו הוצמדו זכויות ההכפלה, וכי העסקה דווחה ואושרה על ידי ועד המושב. עדויות של בעלי תפקידים לשעבר במושב, ביניהם המזכיר ויו"ר הוועד דאז, תמכו בגרסת הנתבעים. מוטי אלקבץ, שהיה מזכיר המושב בשנת 1992, אישר כי ועד ההנהלה אישר את המכירה ואת קבלתו של משה אסידו לחברות באגודה. שלמה לוי, שהיה יו"ר הוועד באותה תקופה, העיד כי אביו של התובע וסבו נכחו בישיבה בה אושר המכר.
עדות מרכזית נוספת הייתה של שלומי דויב, אחיו של התובע, שהעיד לטובת הנתבעים. הוא הצהיר כי אביהם סיפר לו על המכירה, ואף סירב להצטרף בעבר לתביעה של חברי מושב אחרים לקבלת זכויות הכפלה, בנימוק ש"אנחנו מכרנו".
השופט אברהם קבע כי גרסת הנתבעים עדיפה. הוא ציין כי התנהגות הצדדים לאורך השנים, לרבות אישור המושב והקצאת מכסות מים וקרקע לנחלה שנרכשה, מעידה על גמירות דעת ועל ביצוע העסקה. בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר פגמים בזיכרון הדברים, וקבע כי אישור המכר על ידי ועד המושב, בנוכחות סבו של התובע (שהיה בעל הזכויות הרשמי), נתן תוקף לעסקה.
בנוסף לדחיית התביעה לגופה, קיבל השופט את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים. הוא קבע כי עילת התביעה נולדה עם כריתת זיכרון הדברים בשנת 1992. מאז ועד להגשת התביעה בשנת 2023 חלפו 31 שנים, תקופה העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, גם בתביעות הנוגעות למקרקעין. השופט דחה את טענת התובע כי לא ידע על העובדות, וקבע כי אביו וסבו ידעו על המכירה, וכי התובע בא בנעליהם. העובדה שאביו של התובע בחר שלא להצטרף למאבקים משפטיים קודמים של חברים אחרים במושב, חיזקה את המסקנה כי ידע שמכר את זכויותיו.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה, וצו המניעה הזמני שניתן בתיק בוטל. התובע, בבאסלי ישראל דויב, חויב לשלם לנתבעים, משה ואביתר אסידו, הוצאות משפט בסך כולל של 50,000 ש"ח.
ת"א 17245-04-23
