תביעת השף נדחתה: בית המשפט קבע שהסכם הופר, אך התובע לא הוכיח את נזקיו
השף אוהד דוקס תבע 15% ממניות מסעדת "בונסאי" ופיצוי של למעלה מ-700,000 ש"ח מהאחים אבידן, בעלי המסעדה, בטענה כי רומה והולך שולל. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי אכן נכרת הסכם מחייב והחברה הפרה אותו כשלא העניקה לו מניות, אך דחה את התביעה במלואה בשל כישלונו של השף להוכיח את הנזק הכספי שנגרם לו.
בפסק דין שניתן ביום 30 בספטמבר 2025, דחתה השופטת מיכל רוזן-עוזר מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את תביעתו של השף אוהד דוקס נגד חברת "סושי בכיכר בע"מ", המפעילה את מסעדת "בונסאי", ונגד בעלי מניותיה, האחים מור, רז ועידן אבידן. על אף שבית המשפט קיבל את טענתו המרכזית של דוקס כי נכרת עמו הסכם מחייב שהקנה לו זכויות במניות החברה – הסכם שהופר על ידי הנתבעים – התביעה נדחתה מכיוון שהתובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה לגבי הנזק הכספי שנגרם לו עקב ההפרה.
תחילתה של הפרשה בשלהי 2020, כאשר האחים אבידן, בעלי מספר עסקים בתחום המסעדנות, פנו לשף המוערך אוהד דוקס, והציעו לו שותפות במסעדה החדשה שהקימו, "בונסאי". לטענת דוקס, הצדדים גיבשו "הסכם הקצאת מניות", לפיו הוא יעבוד במסעדה כשף במשך שנה תמורת שכר נמוך באופן משמעותי של 5,000 ש"ח לחודש בלבד, ובתמורה יקבל 15% ממניות החברה. דוקס טען כי הסכים לתנאים אלו מתוך אמונה ואמון בהבטחה לשותפות ארוכת טווח ולהפיכתו לבעל מניות.
בכתב התביעה, טען דוקס כי האחים אבידן ניצלו אותו, חייבו אותו לעבוד שעות רבות, מנעו ממנו גישה לחשבונות החברה והסתירו ממנו מידע פיננסי. הוא אף העלה טענות חמורות על התנהלות פסולה, לרבות "איפוס" קבלות במזומן ורישום הנחות פיקטיביות במטרה להעלים הכנסות ולשלשל כספים לכיסם הפרטי, ובכך לקפח את חלקו ברווחים. לטענתו, לאחר כשנה של עבודה מאומצת, כאשר המסעדה כבר עמדה על רגליה, החליטו האחים "להיפטר ממנו" והודיעו לו על סיום עבודתו באופן חד צדדי.
בתביעתו המקורית, עתר דוקס לסעד הצהרתי שיכיר בו כבעלים של 15% מהמניות, וכן דרש גישה לספרי החשבונות של החברה ולקבל את חלקו ברווחים. לחילופין, דרש פיצוי בסך 731,000 ש"ח בגין "שכר ראוי", שלטענתו שיקף את הנזק שנגרם לו כתוצאה מ"גרירתו להרפתקה עסקית במטרה להשליך אותו ברגע שישלים את המשימה שלו". בשלב מוקדם של ההליך, זנח דוקס את הדרישה למניות ולחשבונות, והתמקד בסעד הכספי החלופי.
מנגד, האחים אבידן וחברת "סושי בכיכר בע"מ" הכחישו את הטענות מכל וכל. הם טענו כי הסכם הקצאת המניות מעולם לא נחתם, וכי הזכאות למניות הייתה מותנית בכך שדוקס יעמוד בשורה של התחייבויות מקצועיות, דבר שלטענתם לא קרה. לשיטתם, דוקס כשל בתפקידו, גרם להפסדים כלכליים, ובסופו של דבר לא היה זכאי כלל למניות. הם דחו את הטענות להעלמת הכנסות וטענו כי כל הנחה שניתנה הייתה חלק מאסטרטגיית שיווק לגיטימית.
השופטת רוזן-עוזר ניתחה לעומק את מערכת היחסים בין הצדדים וקבעה כי למרות שההסכם לא נחתם פיזית, התנהלותם של הצדדים בזמן אמת מעידה על כך שהם ראו בו הסכם מחייב. היא ציינה כי הנתבעים שילמו לדוקס את השכר שנקבע בהסכם, שיתפו אותו במידע כספי ואף העבירו לו כספים במסגרת "חלוקה" לבעלי המניות, מה שמחזק את המסקנה שראו בו שותף. על בסיס לשון ההסכם והתנהגות הצדדים, קבעה השופטת כי דוקס אכן היה זכאי להחזיק ב-9.99% ממניות החברה כבר מתחילת ההתקשרות, וכי החברה הפרה את ההסכם כאשר לא הקצתה לו את המניות.
עם זאת, ולמרות קביעה זו, הכריעה השופטת לדחות את התביעה. הסיבה המרכזית לכך הייתה כישלונו המוחלט של דוקס להוכיח את נזקיו. בית המשפט קבע כי על מנת לזכות בפיצוי, היה על דוקס להוכיח מהו שווין של המניות שנמנעו ממנו במועד הפרת ההסכם, אך הוא כלל לא ניסה לעשות כן. תחת זאת, הוא תבע "שכר ראוי" או "פיצויי הסתמכות" בסכום שלטענתו ישיב אותו למצבו הכלכלי טרם ההתקשרות עם האחים אבידן. גם כאן, קבעה השופטת, הוא לא הציג תשתית ראייתית מספקת. הוא לא הוכיח מה היה שכרו הקודם באופן מהימן, לא סיפק הסבר לדרישתו לכפל שכרו, והתעלם לחלוטין מכספים נוספים שקיבל מהנתבעים "במעטפות" במהלך תקופת עבודתו. "התובע כשל מלהוכיח את נזקיו", סיכמה השופטת, ולכן דין תביעתו להידחות.
בצעד חריג, ולמרות דחיית התביעה, החליטה השופטת שלא לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים. היא נימקה זאת בכך שהוכח כי החברה אכן הפרה את ההסכם עם התובע, והדחייה נבעה אך ורק מכשליו הראייתיים בהוכחת הנזק.
ת"א 26884-04-22
