המחוזי חייב בת לשלם לאביה מחצית משווי דירה שירשה מאמה, על בסיס הסכם גירושין מלפני 30 שנה
הכרעת בית המשפט המחוזי שמה קץ לסכסוך משפחתי ארוך שנים, וקובעת כי פרשנות הסכם גירושין צריכה להיעשות בהתאם לכוונת הצדדים המקורית ועל בסיס עקרון תום הלב. הבת טענה כי אין עליה חובה למכור את הדירה, אך השופטים קבעו כי פרשנות זו אינה הגיונית, מרוקנת את ההסכם מתוכן ופוגעת באופן בוטה בזכויות האב.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל ערעור של אב וחייב את בתו לשלם לו מחצית משווי דירת מגורים שהייתה בבעלותו ובבעלות גרושתו המנוחה. פסק הדין, שניתן ביום 16 בינואר 2025 על ידי הרכב השופטים שאול שוחט (סגן הנשיא ואב"ד), עינת רביד ונפתלי שילה, הפך את החלטת בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי כוונת הצדדים בהסכם הגירושין המקורי הייתה שהדירה תימכר לאחר שהבת תגיע לגיל 18. השופט נפתלי שילה, שכתב את חוות הדעת העיקרית, נימק את ההחלטה בכך שפרשנות אחרת, לפיה הבת יכולה להימנע ממכירת הדירה לנצח, אינה סבירה ומהווה שימוש בזכות חוזית בחוסר תום לב.
תחילתו של הסיפור בשנת 1995, אז חתמו המערער ואשתו דאז על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם, הועברו זכויותיו של האב בדירתם המשותפת לאישה. סעיף מרכזי בהסכם קבע כי: "האישה מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18. עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות". המטרה הייתה להבטיח את מדור הבת עד לבגרותה.
השנים חלפו, הבת בגרה בשנת 2009. בשנת 2021 נפטרה האם והורישה את כל רכושה, כולל הדירה, לבתה. לאחר פטירת האם, פנה האב לבתו בבקשה לממש את חלקו בדירה ולקבל מחצית משוויה, כפי שנקבע בהסכם. הבת סירבה. לטענתה, ההסכם אינו מחייב אותה למכור את הדירה, והזכות של האב לקבל את חלקו מתגבשת רק אם וכאשר הדירה תימכר. מאחר שירשה את הדירה ולא רכשה אותה, ומאחר שאין בכוונתה למכור אותה, טענה כי מועד התשלום לאביה כלל לא הגיע.
האב הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בדרישה לקבל סך של 974,000 ש"ח, שלטענתו שיקף מחצית משווי הדירה בתוספת דמי שכירות. הוא טען כי כוונת ההסכם הייתה ברורה: הבטחת מדור לבת עד גיל 18, ולאחר מכן מכירת הנכס וחלוקת התמורה. לחיזוק טענתו, העיד מתווך נדל"ן שסיפר כי לאחר שהבת בגרה, הוא והאם המנוחה פעלו יחד במשך תקופה כדי למכור את הדירה. לדברי המתווך, הניסיונות הופסקו רק בשל מחלתה הקשה של האם.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האב. הוא קבע כי לשון ההסכם אינה קובעת מועד מוגדר למכירה, וכי האב לא הצליח להוכיח שהייתה כוונה משותפת למכור את הדירה מיד עם בגרות הבת. עוד ציין בית המשפט קמא כי מדובר בתביעה נגד עיזבון, הדורשת נטל הוכחה מוגבר, וכי האב חתם בעבר על תצהיר שבו הצהיר כי אין לו זכויות בדירה, מה שיוצר השתק שיפוטי.
בערעור שהגיש האב לבית המשפט המחוזי, התהפכה התמונה. השופט שילה קבע כי יש לפרש את החוזה לפי "אומד דעתם של הצדדים". הוא קבע כי השימוש במילים "עם מכירת הדירה" ולא "אם תימכר הדירה", מלמד על כוונה ברורה שהנכס אכן יימכר. הפרשנות של הבת, לפיה היא יכולה למנוע את המכירה לעד, הופכת את הסעיף ל"אות מתה" ואינה הגיונית. "פגיעה כה בוטה בזכות של המערער, לקבל את חלקו בנכס העיקרי אם לא הבלעדי שהיה לו, הייתה צריכה להיות כתובה במפורש", כתב השופט בפסק הדין.
בית המשפט גם דחה את טענת הבת לפיה מטרת הסעיף הייתה להרתיע את האם ממכירה. השופטים קבעו כי אם זו הייתה הכוונה, לא הייתה סיבה להגביל את איסור המכירה רק עד הגיעה של הבת לגיל 18. יתרה מכך, התנהגותה של האם המנוחה, שפעלה יחד עם האב למכירת הדירה, מוכיחה שגם היא הבינה כי עליה לממש את התחייבותה כלפיו.
בסופו של דבר, פסק בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין הקודם. נקבע כי האב זכאי לקבל מהבת מחצית משווי הדירה. לבת ניתנה האפשרות להסכים לסכום התביעה המקורי (974,000 ש"ח) או לבקש מינוי שמאי מטעם בית המשפט להערכת שווי הנכס העדכני. בנוסף, חויבה הבת לשלם לאביה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ש"ח.
עמ"ש 59681-02-24
