אחד התרחישים המוכרים והמתסכלים בעולם העסקי הוא המצב הבא: הסכם נחתם מול חברה, ובו סעיף בוררות ברור. מי שניהל את המשא ומתן, לחץ את היד והיה "הרוח החיה" מאחורי כל המהלך הוא בעל המניות היחיד של החברה. אולם, כאשר פורץ סכסוך, אותו בעל מניות מתנער מאחריות אישית וטוען כי רק החברה, האישיות המשפטית הנפרדת, היא צד להסכם הבוררות.
עד לאחרונה, הדרך לכפות על בעל המניות להצטרף אישית להליך הייתה קשה ומסורבלת, ודרשה לעמוד בנטל הוכחה כבד של "הרמת מסך". פסק דין תקדימי שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 24838-05-24 פישמן ואח' נ' תאי השקעות וסחר בע"מ ואח') משנה את כללי המשחק ומציע כלי חדש ויעיל להתמודדות עם מצבים אלו.
רקע הפרשה: חלום נדל"ני שהתנפץ
בבסיס פסק הדין עומד סכסוך נדל"ן מורכב. קבוצה של בעלי קרקעות התאגדה כדי לקדם פרויקט בנייה, ושכרה את שירותיה של חברת ניהול, "תאי השקעות", שבבעלותו ובשליטתו המלאה של היזם גל ליפשיץ, כדי שתרכז את הפרויקט ותפעל לאיחוד כלל הזכויות במתחם. אלא שלטענת בעלי הקרקעות, בשלב קריטי, פעל ליפשיץ בניגוד עניינים מובהק. במקום לפעול לרכישת חלקת קרקע חיונית עבור הקבוצה כולה, הוא רכש אותה באמצעות חברה אחרת שבבעלותו, "קובה ישראל", ובכך סיכל את מטרת ההסכם וגרם להם, לטענתם, נזק של 27 מיליון שקלים.
כשהגישו תביעתם במסגרת הבוררות שנקבעה בהסכם, ביקשו בעלי הקרקעות לצרף לא רק את חברת "תאי", אלא גם את ליפשיץ באופן אישי ואת חברת "קובה". הם טענו כי ליפשיץ הוא היריב האמיתי שלהם, והוא זה שקיבל את ההחלטות ופעל באופן אישי לסיכול העסקה. ליפשיץ מנגד, התנגד בטענה כי הוא אינו חתום על הסכם הבוררות, וכי אין עילה משפטית לכפות עליו להצטרף להליך.
הפתרון המשפטי: "הרמת מסך מדומה" לצורכי בוררות
כאן מגיע החידוש המרכזי של פסק הדין, פרי עטה של השופטת יהודית שבח. באופן מסורתי, כדי לחייב בעל מניות בחובותיה של חברה ("הרמת מסך"), נדרש להוכיח נסיבות קיצוניות של הונאה או שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, רף הוכחה גבוה מאוד. השופטת שבח קבעה כי אין צורך לעמוד בנטל כבד זה כאשר כל מה שמבוקש הוא לצרף את בעל המניות להליך הבוררות עצמו, ולאו דווקא לחייבו בחוב.
היא ביססה את החלטתה על אבחנה דקה ומבריקה בסעיף 6 לחוק החברות:
- סעיף 6(א) עוסק בייחוס חוב של חברה לבעל מניה, ודורש תנאים מחמירים.
- סעיף 6(ב) עוסק בייחוס "תכונה, זכות או חובה" לחברה או לבעל המניה.
השופטת קבעה כי החובה לציית לתניית בוררות אינה "חוב" כספי, אלא "חובה" חוזית-דיונית. לכן, ניתן להחיל עליה את המבחן המקל של סעיף 6(ב), שדורש רק שבית המשפט ימצא כי "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן".
מדובר ב"הרמת מסך מדומה" , שאינה מטילה על בעל המניות אחריות אוטומטית לחובות החברה, אלא רק קובעת כי בנסיבות שנוצרו, זה יהיה מלאכותי ולא צודק לאפשר לו להתחמק מההליך הדיוני שהחברה שלו התחייבה לו, במיוחד כאשר הוא עצמו היה הגורם הדומיננטי והיחיד שפעל מטעמה.
במקרה של ליפשיץ, בית המשפט מצא כי הוא היה בעל המניות, הדירקטור והאדם היחיד שפעל בפרויקט. הוא זה שקיבל באופן אישי את ההחלטה להעביר את רכישת הקרקע לחברה אחרת שלו, מהלך שעמד בליבת הסכסוך. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, כי זהו בדיוק המקרה בו "צודק ונכון" לייחס גם לו את החובה להתדיין בבוררות.
מסקנות ומשמעויות מעשיות
פסק הדין מהווה בשורה חשובה לצדדים המתקשרים עם חברות קטנות או חברות "של איש אחד". הוא מעניק כלי משפטי חדש למנוע מצב שבו בעל שליטה מנצל את מסך ההתאגדות כדי לחמוק מהתחייבות דיונית ברורה.
- לבעלי עסקים וצדדים להסכמים: אל תחששו לדרוש את צירופו של בעל השליטה לבוררות אם הוא היה הגורם הפעיל והדומיננטי בעסקה. פסק הדין מראה כי אם תוכלו להוכיח שההפרדה בינו לבין החברה היא מלאכותית, ושהוא זה שקיבל את ההחלטות המהותיות, יש סיכוי טוב שבית המשפט יכפה עליו להצטרף להליך.
- לבעלי שליטה בחברות: היו מודעים לכך שהחתימה שלכם בשם החברה על הסכם בוררות, עשויה בנסיבות מסוימות לחייב גם אתכם אישית להשתתף בהליך. לא ניתן עוד להסתתר באופן אוטומטי מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת, במיוחד כאשר מעשיכם האישיים הם אלו שעומדים בלב המחלוקת.
עם זאת, חשוב לציין כי בית המשפט לא פתח את הדלת לצירוף גורף. בקשת התובעים לצרף גם את חברת "קובה" נדחתה, מה שמלמד שעדיין נדרש להוכיח קשר הדוק ונסיבות המצדיקות את הרמת המסך המדומה.
המורכבות הכרוכה בהסכמים תאגידיים, סעיפי בוררות והדקויות של דיני הרמת המסך מחייבת ליווי וייעוץ משפטי מקצועי. אם אתם בעלי עסק, שותפים או צד להסכם תאגידי, ונתקלתם במצב דומה בו נעשה שימוש במסך ההתאגדות כדי להתחמק מהתחייבות חוזית, אנו מזמינים אתכם לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ והכוונה מקצועית.
