תביעת המיליונים בענף הבקר: ניכתה מס תשומות וטענה לכשל בתמורה? בית המשפט דחה את הטענה וחייב את הנתבעות ב-3.5 מיליון שקלים
בפסק דין מעניין קבע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, השופט שאהר אטרש, כי חברה שניכתה מס תשומות בגין חשבוניות שהוצאו לה, מושתקת מלטעון מאוחר יותר לכשל תמורה או לאי-קבלת הסחורה במלואה. פסק הדין ניתן בסכסוך עסקי מורכב בין ספקי בקר, במסגרתו נדחו טענות הנתבעות לחוסרים באספקה ול"חשבונית נגדית", והן חויבו לשלם לתובעים 3.5 מיליון שקלים.
פסק הדין, שניתן ב- 18 בספטמבר 2025, על ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, השופט שאהר אטרש, חותם סאגה משפטית סבוכה בין שתי קבוצות העוסקות בגידול ושיווק בקר בישראל. התובעים בתיק, חברת "מעדני המוביל בע"מ" ומר אחמד זערורה, בנו של הבעלים, הגישו תביעה על סך 3.5 מיליון שקלים נגד חברת "עגלי תל שיווק בקר בע"מ" ו"משק תמיר נהלל בע"מ".
הסכסוך נסוב סביב 19 עסקאות למכר עגלים, שהתבצעו בין ינואר 2020 למרץ 2021, בהיקף כולל של 12,539,841 שקלים. במסגרת עסקאות אלו, טענו התובעים כי סיפקו לנתבעות 1,995 עגלים, אך קיבלו תשלום חלקי בלבד בסך 7,112,639 שקלים. הנתבעות, מנגד, טענו כי לאורך כל תקופת ההתקשרות, התובעים לא סיפקו את מלוא כמות העגלים שעליה סוכם, כי חלק מהעגלים שסופקו היו חולים וחלקם אף מתו, וכי התמורה המלאה שולמה.
אחת מנקודות המפתח בפסק הדין הייתה התנהלותן של הנתבעות מול רשויות המס. בית המשפט מצא כי הנתבעות דיווחו על החשבוניות שהוציאו התובעים וניכו בגינן מס תשומות. השופט אטרש קבע כי פעולה זו מהווה הצהרה מצד הנתבעות על קיומן של עסקאות אמת וכי החשבוניות הוצאו כדין. בכך, קבע בית המשפט, הנתבעות מושתקות מלטעון בדיעבד טענות הסותרות את הצהרתן, כגון כשל בתמורה או קבלת סחורה חלקית. השופט הסתמך על "דוקטרינת ההשתק השיפוטי", שמונעת מבעל דין להעלות טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים, לרבות בפני רשויות מנהליות כרשות המיסים.
יתרה מכך, באופן אירוני, מרבית החשבוניות שבמחלוקת מולאו ונחתמו בכתב ידו של מר אודי תמיר, מנכ"ל שתי החברות הנתבעות. עובדה זו חיזקה משמעותית את עמדת התובעים והחלישה את טענות הנתבעות.
סלע מחלוקת מרכזי נוסף היה "חשבונית נגדית" (מס' 864) בסך 2,317,224 שקלים, שהנפיקה אחת הנתבעות (עגלי תל) בנובמבר 2020. הנתבעות טענו כי חשבונית זו נועדה לשקף את החוסרים והכשלים באספקה לאורך התקופה. אולם, בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל. השופט ציין כי הנתבעות לא הצליחו להוכיח את טענותיהן לחוסרים במספר העגלים או לאספקת עגלים חולים. הן לא סיפקו כל תיעוד מזמן אמת, כגון תכתובות או רישומים, המעידים על החוסרים הנטענים. בנוסף, לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי בהנפקת החשבונית או לפירוט התמוה שנרשם בה.
השופט מתח ביקורת על הימנעות הנתבעות מהבאת ראיות חיוניות שהיו בחזקתן, כמו כרטסות הנהלת חשבונות מלאות, ותיעוד ממשקים חיצוניים שאליהם הועברו העגלים ויכלו לאשר את מספרם. באופן דומה, הנתבעות נמנעו מלהביא לעדות את מנהלת החשבונות שלהן, גברת יוליה, מהלך שבית המשפט זקף לחובתן. עדותו של מנכ"ל הנתבעות, אודי תמיר, נמצאה בלתי מהימנה, ובחלקה אף הוגדרה כ"עדות כבושה" וכ"עדות שמועה".
במסגרת פסק הדין, נדרש בית המשפט להכריע גם במחלוקת סביב חוב קודם של התובעים כלפי הנתבעות, אשר עמד במקור על סך של 1,909,770 שקלים. לאחר בחינת הראיות שהוצגו, קבע בית המשפט כי יתרת החוב של התובעים כלפי הנתבעת 1 עומדת על 957,000 שקלים, וכלפי הנתבעת 2 על 563,770 שקלים – ובסך הכל חוב קודם של 1,520,770 שקלים.
בסיכומו של דבר, קיבל השופט אטרש את התביעה. הוא קבע כי חובן של הנתבעות לתובעים בגין עסקאות העגלים עומד על 5,427,202 שקלים. לאחר קיזוז חובם הקודם של התובעים, נותרו הנתבעות חייבות לתובעים סכום של 3,906,432 שקלים. עם זאת, מכיוון שהתביעה הוגשה על סך 3.5 מיליון שקלים, פסק בית המשפט לתובעים את סכום התביעה המקורי. בנוסף לסכום זה, חויבו הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 90,683 שקלים ושכר טרחת עורך דין בסך 236,000 שקלים.
ת"א 23463-01-23
