תביעת המיליונים נדחתה: חברות המחצבות לא יקבלו פיצוי על שיקום הגן הלאומי
בית המשפט המחוזי קבע כי למפקח על המכרות שיקול דעת נרחב, וכי פעל כדין כאשר לא הוציא "הודעת שיקום" למחצבה בראש העין. ההחלטה אפשרה שיקום האתר באמצעות עודפי עפר מפרויקטי בנייה, תוך חיסכון לקופה הציבורית ותרומה להוזלת מחירי הדיור באזור.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה תביעת ענק בסך של כ-8.1 מיליון שקלים שהגישו חברות המחצבות "שפיר תעשיות" ו"חפ"ק מפעלי אבן וחציבה" נגד הקרן לשיקום מחצבות והמפקח על המכרות במשרד האנרגיה. בפסק דין מנומק שניתן ביום 9 בינואר 2025, קבע השופט הבכיר יהושע גייפמן כי התובעות אינן זכאיות לפיצוי בגין מניעת רווחים, לאחר שלא ניתנה להן "זכות ראשונים" לשקם את "הבור הדרומי" בגן לאומי מגדל צדק בראש העין.
הפרשה עוסקת במחצבה ותיקה, "הבור הדרומי", המשתרעת על שטח של כ-300 דונם. התובעות כרו במקום עד לשנת 1995, ופינו את השטח סופית בשנת 2004 בעקבות פסק דין לפינוי. בשנת 2005 הוכרז השטח כחלק מגן לאומי, וכל פעולה בו הותנתה באישור רשות הטבע והגנים (רט"ג).
התובעות טענו כי מכוח פקודת המכרות עמדה להן "זכות ראשונים" לבצע את עבודות השיקום במקום. לשיטתן, המפקח על המכרות היה מחויב להוציא "הודעת שיקום" רשמית, שהייתה מאפשרת להן לנהל את פרויקט השיקום. פרויקט כזה, טענו, היה מניב להן רווחים נאים, שכן הוא כולל מילוי הבור בעודפי עפר מקבלנים תמורת תשלום. משזכות זו נמנעה מהן, הן דרשו פיצוי על אובדן הרווחים.
מנגד, הנתבעים, הקרן לשיקום מחצבות והמפקח על המכרות טענו כי הסמכות להכריז על מחצבה כטעונת שיקום נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של המפקח, ואינה זכות קנויה של בעל המחצבה לשעבר.
השופט גייפמן קיבל את עמדת המדינה וקבע כי המפקח על המכרות פעל כדין ובסבירות. פסק הדין חושף כי שיקום "הבור הדרומי" לא בוצע כלל במסגרת ההליכים הרגילים של פקודת המכרות, אלא כחלק ממהלך רחב היקף ומתואם בין מספר גופים ממשלתיים. על פי העדויות, ועדה משותפת של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), רט"ג, משרד הבינוי והשיכון ועיריית ראש העין, קידמה תוכנית שכרכה יחד את פיתוח הגן הלאומי עם הקמת השכונות החדשות של העיר.
במסגרת שיתוף פעולה זה, רמ"י, כבעלת הקרקע, ויתרה על זכותה לגבות תשלום עבור הטמנת עפר במחצבה. ההסדר אפשר לקבלנים שבנו את השכונות החדשות להטמין את עודפי העפר מהבנייה ב"בור הדרומי" ללא עלות, מהלך שתרם ישירות להוזלת מחירי הדירות לציבור. במקביל, רט"ג, שהייתה מעוניינת במילוי הבור ויישור השטח כחלק מפיתוח הגן הלאומי, פיקחה על העבודות וגבתה מהקבלנים "דמי פיקוח" בלבד, שנועדו להבטיח כי במקום מוטמן עפר נקי בלבד ולא פסולת בניין.
השופט ציין כי המפקח על המכרות והקרן לשיקום מחצבות כלל לא היו חברים בצוות ההיגוי של הפרויקט. המפקח נחשף למלוא התמונה במהלך סיור שטח שנערך בנובמבר 2014. בסיור זה התברר לו כי עבודות השיקום כבר מתבצעות בפועל מאז מרץ 2014, בפיקוחה של רט"ג ובמימון חיצוני (באמצעות דמי הפיקוח), וכי קיימת היתכנות מעשית מלאה שהפרויקט יושלם ללא כל צורך במעורבות הקרן לשיקום מחצבות.
בהתבסס על מדיניות הקרן והמפקח, שאושרה בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, במצב שבו קיים גורם אחר המעוניין לשקם את השטח ונושא בעלויות, אין הצדקה להפעיל את מנגנון השיקום הציבורי ולהשתמש בכספי הקרן. "לא היה הצדק שהקרן לשיקום מחצבות תממן את עלות הפיקוח על הטמנת עודפי עפר בבור הדרומי, כאשר הוברר שדמי הפיקוח משולמים לרט"ג", נכתב בפסק הדין. דרישה כזו, קבע בית המשפט, הייתה מובילה לכפל תשלום.
פסק הדין מדגיש כי זכות הראשונים של בעל מחצבה אינה מוחלטת, אלא תלויה בהחלטה המקדימה של המפקח להוציא הודעת שיקום – החלטה הנתונה לשיקול דעתו המקצועי. מאחר שהמפקח החליט באופן ענייני שלא להוציא הודעה כזו, ממילא לא קמה לתובעות הזכות לבצע את השיקום, ועל כן הן אינן זכאיות לפיצוי או להחזר הוצאות מהקרן.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה, והתובעות חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 60,000 שקלים.
ת"א 12211-09-18
