בית המשפט המחוזי בירושלים קבע: "תקנת השוק" אינה חלה ביהודה ושומרון; נדחתה תביעתם של רוכשי קרקע שנפלו קורבן להונאה
השופטת חנה מרים לומפ דחתה על הסף תביעה להכרה בבעלות על קרקעות שנרכשו בתום לב, אך על בסיס מסמכי ירושה מזויפים. פסק הדין מדגיש כי עקרונות משפטיים ישראליים, המגנים על רוכשים תמי לב, אינם תקפים באזור, וכי אין מקום להתערב בפסיקת בית המשפט העליון ברמאללה שכבר הכריע בסוגיה.
בפסק דין מנומק, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי הגנת "תקנת השוק" במקרקעין, עיקרון יסוד בדין הישראלי המגן על רוכשים בתום לב, אינה חלה בשטחי יהודה ושומרון. ההחלטה, שניתנה ביום 5 באוקטובר 2025 על ידי כבוד השופטת חנה מרים לומפ, דוחה על הסף תביעה שהגישו רוכשי קרקעות אשר גילו כי העסקאות שביצעו התבססו על מסמכים מזויפים, ומותירה על כנה את פסיקת הערכאות השיפוטיות ברמאללה שהורתה על ביטול העסקאות.
פרטי המקרה חוזרים לשנת 2010, אז רכש התובע המרכזי, חכם אדהיב, שתי חלקות אדמה (חלקות 22 ו-28 בגוש 4) מאדמות עין קיניא שבנפת רמאללה. המוכרת, סלמא שמעונקי, נרשמה כבעלת הקרקע לאחר שאדם בשם מרקוס שמעונקי הציג אותה כיורשתה הבלעדית של הבעלים המקוריים, הגברת מאריא אלע'ורי, שנפטרה עוד בשנת 1970. הרכישה בוצעה בתמורה מלאה ובהסתמך על הרישום בפנקסי המקרקעין של המנהל האזרחי.
זמן קצר לאחר מכן, ב-13 באפריל 2010, מכר אדהיב את חלקה 22 לתובעים 2 ו-3, גמאל אסעד וודיע סעאדה, ואת חלקה 28 לאדם בשם נאצר נאדר. כל העסקאות נרשמו כחוק בפנקסי המנהל האזרחי. אלא שבשנת 2012 התגלתה התרמית: יעקוב גברא, יורשה החוקי האמיתי של מאריא אלע'ורי, הגיש תביעה בבית המשפט ברמאללה בדרישה לבטל את כל העסקאות, בטענה שהן מבוססות על זיוף ומרמה וכי סלמא שמעונקי אינה היורשת.
הערכאות השיפוטיות ברמאללה, לרבות בית המשפט העליון הפלסטיני, קיבלו את טענותיו של גברא במלואן. הן קבעו כי העסקאות בטלות והורו על השבת רישום הבעלות על שם הבעלים המקוריים. בתי המשפט שם דחו את טענות הרוכשים להגנה מכוח תקנת השוק ודוקטרינת המניעות, בקביעה שטענות אלו אינן חלות בדין המקומי.
לאחר שמיצו את ההליכים ברמאללה, פנו הרוכשים לבית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה חדשה. במסגרת הסדר דיוני, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע תחילה בשתי שאלות משפטיות עקרוניות: האם תקנת השוק חלה באזור יהודה ושומרון, והאם דוקטרינת ההשתק והמניעות יכולה לחול בנסיבות המקרה. התובעים טענו כי היורשים החוקיים השתהו ברישום זכויותיהם במשך למעלה מ-40 שנה, ובכך יצרו "תאונה משפטית" וצריכים להיות מנועים מלתבוע את הקרקע בחזרה מהרוכשים תמי הלב. מנגד, הנתבע, יעקוב גברא טען כי הדין החל באזור, המורכב מרבדים עות'מאניים, מנדטוריים וירדניים, אינו מכיר בתקנת השוק, ואף קובע הסדר הפוך, לפיו זכותו של הבעלים האמיתי תמיד גוברת, במיוחד במקרי מרמה.
השופטת לומפ קיבלה את עמדת הנתבע ודחתה את טענות התובעים אחת לאחת. בפסק הדין נקבע כי תקנת השוק, כפי שהיא מעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין הישראלי, היא "הסדר חריג" ש"לא אומץ בדיני האזור". השופטת הסבירה כי הרציונל מאחורי התקנה בישראל נובע מפומביות המרשם, המאפשרת הסתמכות עליו. לעומת זאת, המרשם ביהודה ושומרון אינו פומבי, וזכות העיון בו מוגבלת, ולכן ההיגיון שבבסיס התקנה אינו מתקיים שם. עוד צוין, בהסתמך על מאמר אקדמי, כי חוק הקרקעות העות'מאני אף קובע הסדר הפוך, לפיו לבעלים האמיתי תמיד שמורה הזכות לקבל את הקרקע בחזרה.
באשר לטענת ההשתק והמניעות, קבעה השופטת כי גם אם דוקטרינה זו קיימת בדין המקומי, היא אינה יכולה לחול במקרים של מרמה וזיוף. יתרה מכך, השופטת דחתה את הטענה כי אי-רישום הירושה במשך 40 שנה הוא שגרם ל"תאונה המשפטית". היא קבעה כי "זיוף המסמך וביצוע העסקאות על בסיסו אינו מסוג האירועים שהיה על היורשים לצפות" וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מחדלם הנטען של היורשים לבין מעשה המרמה.
מעבר לניתוח המשפטי, מתחה השופטת לומפ ביקורת על עצם הגשת התביעה, וציינה כי היא מהווה ניסיון פסול להפוך את בית המשפט בישראל לערכאת ערעור על פסיקה סופית של הערכאות המוסמכות ברמאללה. "יומו של תובע 1 ניתן לו, הוא ניצל אותו עד תום, וכשנחסמו דלתותיו של בית המשפט שם, מנסה הוא לשוב ולפתוח דלתות בית משפט זה", כתבה השופטת. היא הדגישה כי התובעים הכירו בסמכות בתי המשפט ברמאללה, ניהלו שם הליך מלא, ואף הגישו ערעור לערכאה הגבוהה ביותר שם.
לאור כל האמור, התביעה נדחתה על הסף והצו הזמני שאסר על שינויים ברישום בוטל.
ת"א 11951-10-24
