הסכם שכר טרחה לא חתום הוכר כתקף, אך תביעת מיליונים של עורכת דין נדחתה כמעט במלואה
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי התנהלות הצדדים לאורך שנים מעידה על קיומו של הסכם מחייב, אך דחה את דרישתה של עו"ד איילת רוזנצוויג לפיצוי של מיליוני שקלים מחברת הנדל"ן "יסודות שיתוף", וקבע כי הפסקת ההתקשרות עמה הייתה מוצדקת בשל "משבר אמון חריף". החברה חויבה לשלם לה כ-254 אלף שקלים בלבד.
בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ב-8 באוקטובר 2025, דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שירלי רנר, את רוב רובה של תביעה בסך של למעלה מ-3.4 מיליון שקלים שהגישה עורכת הדין איילת רוזנצוויג נגד חברת יזמות הבנייה "יסודות שיתוף חברה לבניין בע"מ". התביעה, שהתמקדה בחובות נטענים בגין שכר טרחה ופיצויים על הפסקת התקשרות, התקבלה באופן חלקי ביותר, כאשר בית המשפט פסק לתובעת סך של 254,095 שקלים בלבד, ודחה את בקשתה לסעדים הצהרתיים שיבטיחו לה הכנסות עתידיות מפרויקטים של החברה.
הסכסוך המשפטי המורכב נסוב סביב מערכת יחסים עסקית ארוכת שנים בין עו"ד רוזנצוויג לחברת הנדל"ן, לה העניקה שירותים משפטיים מקיפים מאז שנת 2008. לב ליבה של המחלוקת היה מסמך מיום 12 במאי 2015, שכותרתו "הסכם שכר טירחה". לטענת עו"ד רוזנצוויג, מסמך זה עיגן הסכמות בעל פה וקבע את תנאי התקשרותם, כולל תשלום חודשי קבוע (ריטיינר) ושכר טרחה בשיעור של 2% בתוספת מע"מ משווי הדירות הנוספות שייבנו בפרויקטים של התחדשות עירונית (תמ"א 38).
מנגד, חברת "יסודות שיתוף" טענה כי המסמך מעולם לא נחתם על ידה, ולכן אינו מהווה הסכם מחייב. החברה טענה כי שילמה לתובעת למעלה מ-3.5 מיליון שקלים לאורך השנים ואינה חייבת לה דבר נוסף.
השופטת רנר קבעה באופן חד משמעי כי על אף היעדר חתימה על המסמך, יש לראות בו הסכם מחייב. היא ביססה את החלטתה על התנהגות הצדדים לאורך שנים, שהעידה על "גמירת דעתם" לקבל את תנאיו. בפסק הדין צוין כי התובעת הציגה דרישות תשלום וחשבוניות רבות שהוצאו בהתאם למנגנון שנקבע במסמך מ-2015, והנתבעת כיבדה ושילמה אותן באופן עקבי. "יש בהתנהלות לאורך זמן, מספר שנים… כדי להעיד כי הנתבעת ראתה עצמה קשורה בהסכם מ-2015", קבעה השופטת.
עם זאת, הכרה בתוקף ההסכם לא סייעה לעו"ד רוזנצוויג בהוכחת החוב הנטען, שעמד במרכז התביעה הכספית. רוזנצוויג טענה כי בשל קשיים תזרימיים של החברה, הסכימה לדחות קבלת תשלומים שהגיעו לה בסך מיליוני שקלים. אולם, השופטת מתחה ביקורת נוקבת על היעדר התשתית הראייתית להוכחת חוב זה. היא ציינה כי התובעת הסתפקה בהצגת טבלאות ותחשיבים שערכה בעצמה, סמוך להגשת התביעה, ולא הציגה מסמכים מהותיים מזמן אמת, כגון כרטסות הנהלת חשבונות, חוזי מכר של דירות, או ראיות קונקרטיות אחרות שיתמכו בטענותיה. "להתנהלות לא פורמלית לאורך זמן יש 'מחיר'", כתבה השופטת, "מחיר זה טמון בחסר לתשתית ראייתית מספקת הנדרשת במסגרת הליך פורמאלי".
נקודה מכרעת נוספת בפסק הדין הייתה סוגיית הפסקת ההתקשרות עם עו"ד רוזנצוויג, שהתרחשה בנובמבר 2022, לאחר כניסת משקיעים חדשים לחברה. התובעת טענה כי הביטול נעשה בחוסר תום לב ודרשה לקבל את מלוא שכר הטרחה העתידי (פיצויי ציפייה) מ-29 פרויקטים שהיו בטיפולה.
השופטת רנר דחתה טענה זו מכל וכל וקבעה כי הפסקת ההתקשרות הייתה מוצדקת, וזאת בשל "משבר אמון" חריף שנוצר בין הצדדים. הגורם המרכזי למשבר, על פי פסק הדין, היה העובדה שעו"ד רוזנצוויג לא גילתה למשקיעים החדשים, במהלך המשא ומתן לרכישת המניות, את טענתה לקיומו של חוב עבר אדיר כלפיה. חשיפת דרישת החוב בסך מיליוני שקלים מספר חודשים לאחר השלמת העסקה "הדליקה נורות" אצל הבעלים החדשים וערערה את אמונם בתובעת. השופטת קיבלה את טענתם כי "אי גילוי הטענה לחוב בזמן אמת על ידי התובעת גרם למשבר אמון".
בנוסף, שליחת מכתבי התראה ואיום בנקיטת הליכים משפטיים מצד עורכת הדין כלפי הלקוחה אותה היא מייצגת, הפכו את המשך ההתקשרות לבלתי אפשרי. לפיכך, נקבע כי התובעת אינה זכאית לפיצויי ציפייה בגין רווחים עתידיים שנמנעו ממנה.
בסופו של דבר, חויבה החברה לשלם לתובעת 250,000 שקלים על בסיס אומדן עבור עבודתה בתקופה שלאחר רכישת המניות ועד להפסקת ההתקשרות , בתוספת 4,095 שקלים בגין הוצאות מוכחות. לאור הפער העצום בין סכום התביעה לסכום שנפסק, לא נפסקו לתובעת הוצאות משפט.
ת"א 48713-11-22
