בית המשפט דחה תביעה אישית נגד בעלי מניות בחברת בנייה: "הרמת מסך היא סעד קיצוני"
השופט עודד שחם מתח ביקורת על התובעים שלא הציגו ראיות מספקות לביסוס טענותיהם החמורות בדבר הונאה וערבוב נכסים, וחייב אותם בתשלום הוצאות משפט. פסק הדין מדגיש את הקושי המשפטי בייחוס חובות של חברה לבעליה, גם כשהתנהלותם מעלה תהיות
פסק דין חלקי שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים דוחה תביעה אישית שהוגשה נגד שני אחים, מוחמד וחסן אבו אלתין, במסגרת סכסוך כספי מורכב סביב פרויקטים של תמ"א 38 בבירה. השופט עודד שחם קבע כי חברת הבנייה "אחוזת השחר" ומנהלה, שתבעו את האחים, לא הצליחו להרים את הנטל הראייתי הכבד הנדרש כדי לחייב אותם באופן אישי בחובותיהן של חברות קבלניות הקשורות לאחיהם, ראיד אבו אלתין. בפסיקתו, מיום 1 באוקטובר 2025, הדגיש השופט כי הרמת מסך ההתאגדות – כלומר, התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה וחיוב בעלי מניותיה – היא סעד קיצוני שייעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד.
תחילתה של הפרשה בתביעה שהגישו חברת "אחוזת השחר לבנייה והשקעות בע"מ" ומנהלה, מגד עודה, נגד חברת "כריסטינה בילדינג בע"מ" ומספר נתבעים נוספים. לטענת התובעים נכרתו עמם הסכמי קבלנות משנה לביצוע עבודות בשני פרויקטים של תמ"א 38 בירושלים, ברחוב רבקה 22 וברחוב אמיל זולא 6. לטענתם, ההסכמים הופרו והנתבעים נותרו חייבים להם כספים רבים בגין העבודות שבוצעו, וכן פיצוי על נזקים שנגרמו עקב הפסקת ההתקשרות.
התביעה הוגשה לא רק נגד חברת כריסטינה בילדינג ומנהלה, ראיד אבו אלתין, אלא גם נגד אחיו, מוחמד וחסן (הנתבעים 4 ו-6), ונגד חברות נוספות שלפי הטענה נמצאות בבעלות המשפחה. פסק הדין הנוכחי התמקד אך ורק בשאלת חבותם האישית של שני האחים, מוחמד וחסן.
התובעים העלו שתי טענות מרכזיות נגד האחים: הראשונה, כי הם נטלו על עצמם אחריות אישית, במפורש או במשתמע, לחובות החברות כלפי התובעים. השנייה, כי יש להורות על "הרמת מסך" ולייחס להם את חובות החברות, בטענה שהם פעלו בחוסר תום לב, תוך ערבוב נכסים, העברת מניות ושימוש במבנה התאגידי כדי להתחמק מאחריות.
השופט שחם דחה את שתי הטענות בזו אחר זו, תוך שהוא מותח ביקורת על התשתית הראייתית הדלה שהציגו התובעים. באשר לטענת האחריות האישית, ציין השופט כי התובעים לא הציגו ולו מסמך אחד המעיד על ערבות אישית של מוחמד או חסן לחובות הנתבעות. מנהל התובעת אף הודה בחקירתו כי "בעסקאות של מיליונים בדרך כלל מחתימים את בעלי החברה על ערבות אישית", אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע הדבר לא נעשה במקרה זה.
אחת הראיות המרכזיות שהציגו התובעים הייתה הסכם שבמסגרתו שילם מוחמד סכום של 302,069 ש"ח "מהונו הפרטי" כדי לכסות חוב של חברת כריסטינה בילדינג בגין שיקים שחזרו. התובעים טענו כי מעשה זה מוכיח שהוא לקח אחריות על כלל התחייבויות החברה. אולם, בית המשפט לא קיבל טענה זו וקבע כי "נכונותו של מוחמד לפרוע את החוב המסוים… יכולה להיות מוסברת בקשר המשפחתי… ובניסיון של מוחמד לסייע לאחיו". השופט קבע כי תשלום חוב ספציפי אינו מלמד על נטילת אחריות כוללת. טענה נוספת, בדבר התחייבות אישית של חסן בהודעות וואטסאפ, נדחתה גם היא לאחר שהתובע טען כי הטלפון שלו "הלך" וההודעות נמחקו, ולא סיפק כל ראיה אחרת.
בנוגע לטענה המורכבת יותר של הרמת מסך, פתח השופט בהסבר העיקרון המשפטי שלפיו חברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעליה. הוא הדגיש כי ייחוס חובות החברה לבעל מניותיה הוא מהלך חריג, השמור למקרים שבהם הוכח שימוש לרעה במבנה התאגידי במטרה "להונות אדם או לקפח נושה". השופט מצא כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח זאת.
השופט ציין כי טענות התובעים בדבר "עירוב נכסים" נטענו "באופן כוללני, ומבלי שפורט אילו נכסים הועברו מידי איזו חברה ולידי מי". התובעים הודו כי כלל לא ביקשו לעיין בדוחות כספיים של החברות, שהיו יכולים לבסס טענה זו. עוד קבע השופט כי העברת מניות בין האחים, גם אם לא קיבלה הסבר ברור, אינה מהווה כשלעצמה תרמית או קיפוח נושים. "לא הוצגה בפניי תשתית ראייתית שעל יסודה ניתן לבסס קביעות כאמור", סיכם השופט.
לאור כל האמור, דחה בית המשפט את התביעה נגד מוחמד וחסן אבו אלתין, וחייב את התובעים לשלם לכל אחד מהם שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח, ובסך הכל 30,000 ש"ח.
ת"א 42717-06-20
