החלטה שיפוטית שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מהווה ציון דרך משמעותי בכל הנוגע לאחריות נושאי משרה בתאגידים ישראליים בעלי פעילות בינלאומית ענפה. בהחלטה מנומקת, דחתה השופטת סיגל יעקבי את בקשתם של בכירי ענקית הפארמה טבע לסלק על הסף בקשה לאישור תביעה נגזרת נגדם, ובכך קבעה כללים חשובים באשר לדין ההתיישנות החל במקרים של נזקים הנגרמים לחברת אם ישראלית כתוצאה מפעילות של חברות בנות בחו"ל.
עניינה של הפרשה, הידועה כהליך "הלוי נ' טבע תעשיות פרמצבטיות", הוא בטענות חמורות לפיהן שתי חברות בנות של טבע בארה"ב שילמו במשך שנים סכומי כסף גדולים לפסיכיאטר אמריקני, תשלומים שהוסוו כמימון מחקרים והסכמי ייעוץ. בעקבות חקירת הרשויות בארה"ב, נאלצה טבע, באמצעות אותן חברות בנות, לחתום על הסכם פשרה במרץ 2014, שבמסגרתו שילמה קנס בסך של 27.68 מיליון דולר.
התביעה הנגזרת הוגשה על ידי בעל מניות בחברה, אשר טען כי נושאי המשרה בטבע הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי החברה. לטענתו, הם נכשלו בהטמעת תכנית ציות אפקטיבית למניעת תשלומי שוחד, ואף התוו מדיניות שאפשרה את ההתנהלות הפסולה, ובכך גרמו לחברה נזק ישיר בגובה הקנס ששולם.
המשיבים – בכירי טבע לשעבר – ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בעיקר בטענת התיישנות. טיעונם המרכזי היה מתוחכם: מאחר שהמעשים בוצעו על ידי חברות בנות אמריקאיות, יש להחיל את דין ההתיישנות הקצר הנהוג במדינת דלאוור, העומד על שלוש שנים בלבד. לשיטתם, חלף זמן רב מאז בוצעו התשלומים, ומשכך עילת התביעה התיישנה. הם הוסיפו וטענו כי אחריותם, כדירקטורים בחברת האם, היא עקיפה ומשנית בלבד לאחריותם של נושאי המשרה בחברות הבת, שם התרחשה ההתנהלות הבעייתית.
כאן טמונה חשיבותה הגדולה של החלטת בית המשפט. השופטת יעקבי דחתה את הגישה הזו מכל וכל וקבעה שני עקרונות מהותיים:
- האחריות היא ישירה והדין החל הוא ישראלי: בית המשפט קבע כי התביעה אינה עוסקת במחדלם של הדירקטורים בחברות הבת, אלא באחריותם הישירה של נושאי המשרה בחברת האם הישראלית – טבע. חובתם לפקח, להתוות מדיניות ציות ולמנוע נזקים לחברה נובעת מהדין הישראלי. משכך, אין כל סיבה "לייבא" את דין ההתיישנות הזר. תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא זו הקבועה בחוק הישראלי – שבע שנים.
- מרוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשות הנזק: זוהי אולי הקביעה הדרמטית ביותר בהחלטה. המשיבים טענו כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ביצוע התשלומים, שהתרחשו שנים רבות לפני הגשת הבקשה. אולם, השופטת קבעה כי עילת התביעה נולדה רק ביום שבו הנזק לחברה הפך מוחשי וקונקרטי. במקרה זה, המועד הקובע הוא חודש מרץ 2014, היום בו טבע התחייבה לשלם את הקנס בסך 27.68 מיליון דולר במסגרת הסכם הפשרה. תשלומי השוחד עצמם הוסתרו, ורק עם חתימת ההסדר, הנזק הכספי התגבש, וכוח התביעה הקונקרטי נולד. מכיוון שבקשת האישור הוגשה בטרם חלפו שבע שנים ממועד זה, היא לא התיישנה.
ההחלטה שולחת מסר ברור לדירקטורים ולנושאי משרה בתאגידים ישראליים הפועלים בזירה הגלובלית: לא ניתן להתחמק מאחריות אישית בטענה שהאירועים התרחשו בחברת בת זרה או להסתתר מאחורי דיני התיישנות מקוצרים של מדינות אחרות. חובת הזהירות והפיקוח המוטלת עליהם מכוח הדין הישראלי היא רחבה, והיא מחייבת אותם לוודא קיומם של מנגנוני בקרה וציות יעילים בכל שלוחות התאגיד, בארץ ובעולם.
יתרה מכך, ההחלטה מחזקת באופן משמעותי את כוחם של בעלי מניות מיעוט, המבקשים להגן על האינטרסים של החברה באמצעות הכלי החשוב של תביעה נגזרת. היא מבהירה כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפניהם בנקל בטענות סף טכניות, וכי בתי המשפט יבחנו לעומק את מהות הטענות, תוך מתן פרשנות תכליתית לדיני ההתיישנות, באופן שמגן על זכות הגישה לערכאות ומשרת את טובת החברה.
המסר העולה מפסק הדין הוא כי בעידן של גלובליזציה, אחריות תאגידית אינה נעצרת בגבולות המדינה. על נושאי משרה ישראלים מוטלת החובה להשקיף למרחוק, לפקח באופן אקטיבי על הנעשה בחברות הבנות, ולפעול בנחישות למניעת מעשים פסולים העלולים להסב לחברה נזקים כלכליים ותדמיתיים כבדים.
נתקלתם במקרה דומה של חשש להתנהלות לא תקינה בחברה ציבורית או פרטית? אם אתם בעלי מניות המאמינים כי נגרם נזק לחברה עקב מחדל או מעשה של נושאי משרה, אתם מוזמנים לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי ראשוני לבחינת האפשרויות העומדות בפניכם.
