בית המשפט דחה את בקשת בכירי טבע לסלק על הסף תביעה נגזרת בגין תשלומי שוחד
השופטת סיגל יעקבי קבעה כי יש להחיל את דין ההתיישנות הישראלי ולא האמריקאי, וכי מרוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2014 עם חתימת הסכם הפשרה של טבע בארה"ב. הבקשה לאישור התביעה הנגזרת, בסך של כ-28 מיליון דולר, תמשיך להתברר.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כמחלקה כלכלית, דחה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ובכירים לשעבר בחברה. ההחלטה שניתנה ב-11 בספטמבר 2025 על ידי כבוד השופטת סיגל יעקבי, סוללת את הדרך להמשך הדיון בטענות בעל מניות המיעוט, חגי הלוי, לפיהן נושאי המשרה בטבע הפרו את חובותיהם כלפי החברה.
עניינה של הפרשה בטענות קשות על תשלומים בלתי חוקיים, שהועברו לכאורה על ידי שתי חברות בנות של טבע בארצות הברית לפסיכיאטר אמריקני, ד"ר מייקל ריינשטיין, ולמקורביו. על פי הנטען בבקשת האישור טבע שילמה במשך שנים מאות אלפי דולרים שהוסוו כ'הסכמי ייעוץ' או 'מימון מחקרים'. לטענת המבקש, החל משנת 1996 הייתה מוטלת על טבע ונושאי המשרה בה החובה להקים וליישם תכנית ציות למניעת מתן שוחד, אך זו לא יושמה, והדבר הוביל לכך שבחודש מרץ 2014, נאלצה טבע לשלם קנס של 27.68 מיליון דולר לרשויות בארה"ב במסגרת הסכם פשרה.
התביעה הנגזרת מבקשת לחייב את נושאי המשרה לשעבר, בהם המנכ"לים לשעבר ישראל מקוב ושלמה ינאי, יו"ר הדירקטוריון לשעבר ד"ר פיליפ פרוסט ובכירים נוספים, בנזק שנגרם לחברה בסך הקנס ששילמה. הטענות המשפטיות המרכזיות נגדם הן רשלנות והפרת חובה חקוקה, בכך שלא הנהיגו תכנית ציות כנדרש ואף התוו מדיניות המעודדת תשלומי שוחד.
מנגד, המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים, ובראשם התיישנות. לטענתם, האירועים המדוברים החלו כ-17 שנים לפני הגשת הבקשה, והסתיימו כ-9 שנים לפניה. הם טענו כי מכיוון שהמעשים בוצעו על ידי חברות בנות אמריקאיות, יש להחיל את דין ההתיישנות המקוצר של מדינת דלאוור, העומד על 3 שנים בלבד. לשיטתם, המבקש בחר ב"מהלך טקטי" לתבוע רק את נושאי המשרה בחברת האם הישראלית, כדי לעקוף באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות שכבר חלפה עבור נושאי המשרה בחברות הבת הזרות. עוד נטען כי אחריותם של בכירי טבע היא, לכל היותר, משנית ועקיפה לאחריותם של נושאי המשרה בחברות הבת, ולכן אין זה צודק להחיל עליהם תקופת התיישנות ארוכה יותר.
השופטת יעקבי דחתה את טענות המשיבים באופן נחרץ. היא קבעה כי מאחר שעילות התביעה הנטענות מבוססות על הדין הישראלי ומייחסות לנושאי המשרה בטבע אחריות ישירה, יש להחיל את תקופת ההתיישנות הישראלית, העומדת על שבע שנים. השופטת קבעה כי מרוץ ההתיישנות לא החל במועד ביצוע התשלומים, שהוסתרו, אלא רק בחודש מרץ 2014 -המועד בו התגבש הנזק לחברה עם חתימת הסכם הפשרה ותשלום הקנס. משכך, בקשת האישור, שהוגשה טרם חלוף שבע שנים ממועד זה, לא התיישנה.
"משעילות התביעה הנטענות הן על פי הדין הישראלי… אין ממש בטענה כי החלת הדין הישראלי בסוגיית ההתיישנות עומד בניגוד לתכליותיו של מוסד ההתיישנות או תביא לתוצאה אבסורדית. ההיפך הוא הנכון", כתבה השופטת בהחלטתה.
השופטת דחתה גם את טענת השיהוי, וקבעה כי חלוף הזמן כשלעצמו אינו מצדיק את דחיית התביעה, וכי המשיבים לא הוכיחו שנגרם להם נזק ראייתי המצדיק את סגירת שערי בית המשפט בפניהם בטרם דיון לגופו של עניין. כמו כן, נדחתה הטענה לפיה אי תביעת נושאי המשרה בחברות הבת מהווה ויתור או מחילה החוסמת את התביעה נגד נושאי המשרה בחברת האם.
החלטה זו מהווה אבן דרך משמעותית בהליך, ומעתה יתמקד הדיון בבקשה עצמה – האם יש לאשר את הגשתה של התביעה הנגזרת בשם החברה. במסגרת זו, ייבחנו סיכויי התביעה להתקבל והאם ניהולה הוא אכן לטובתה של טבע.
תנ"ג 22438-10-20
