היד הארוכה של בתי המשפט בישראל: חברות טורקיות יתבעו בארץ על כשלים בבריכה במלון ישרוטל
בית המשפט המחוזי קבע כי חברה ישראלית ששימשה כמפיצה ומשווקת של החברות הזרות תיחשב כ"נציג" שלהן לצורך קבלת כתבי תביעה, ודחה את בקשתן לבטל את ההמצאה בטענה לחוסר סמכות שיפוט בינלאומית.
בהחלטה מנומקת שניתנה ב-4 בספטמבר 2025, קבע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי כבוד השופט גלעד לובינסקי זיו, כי שתי חברות טורקיות, אורגניק כימיה ואורגכם כימיה, תחוייבנה להתדיין בישראל במסגרת שתי תביעות ענק שהוגשו נגדן, וזאת לאחר שנקבע כי ההמצאה שבוצעה להן דרך נציגתן המקומית, חברת ר. הדס בע"מ, הייתה כדין. החלטה זו סוללת את הדרך לבירור תביעות בהיקף כולל של עשרות מיליוני שקלים, שמקורן בכשל נטען בחומר גלם שסיפקו החברות הטורקיות, אשר הוביל להתנתקות אריחי פסיפס בבריכה במלון של רשת ישרוטל.
פרשת הכשל החלה כאשר חברת ישרוטל הגישה תביעה כספית על סך של כ-11.2 מיליון שקלים כנגד חברת תרמוקיר תעשיות (1980) בע"מ, יצרנית חומרי בנייה ואיטום, וכנגד המבטחת שלה, "ביטוח חקלאי". התביעה עוסקת בנזקים שנגרמו לישרוטל בעקבות התנתקות אריחי פסיפס בבריכת מלון "ישרוטל אגמים", לאחר שיפוץ שבו נעשה שימוש במוצרי האיטום של תרמוקיר.
תרמוקיר, מצידה, טענה כי הכשל אינו באחריותה, והגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת אורגכם הטורקית. לטענתה, אורגכם היא זו שסיפקה לה את חומר הגלם הפגום ששימש לייצור מוצר האיטום. במקביל, גם "ביטוח חקלאי" הגישה הודעת צד שלישי, הן כנגד אורגכם והן כנגד חברת האם שלה, אורגניק.
בנוסף לתביעה זו, הגישה תרמוקיר תביעה נפרדת ועצמאית נגד אורגכם ו"ביטוח חקלאי", על סכום גבוה בהרבה של כ-25.3 מיליון שקלים. תביעה זו עוסקת בנזקים הנרחבים שנגרמו לתרמוקיר עצמה כתוצאה מהכשל בחומר הגלם שרכשה מהחברה הטורקית.
הסוגיה המשפטית המרכזית שעמדה בלב החלטתו של השופט לובינסקי זיו לא הייתה אחריותן של החברות הטורקיות לנזק, אלא שאלה מקדמית וחיונית: האם בית המשפט בישראל רכש בכלל סמכות שיפוט לדון בעניינן? שתי החברות הטורקיות, באמצעות באי כוחן, הגישו בקשות לקבוע כי ההמצאות של כתבי התביעה וההודעות לצד שלישי, שבוצעו להן דרך חברת ר. הדס בע"מ בישראל, אינן חוקיות. לטענתן, כיוון שהן חברות זרות, היה הכרח לבצע להן "המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט" בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי ואמנת האג, הליך מורכב ומסורבל. הן טענו כי חברת הדס אינה "מורשה" או "נציגה" מטעמן לקבלת מסמכים משפטיים, ואף הצביעו על הסכם מסחרי משנת 2006 שלכאורה אוסר על הדס לקבל מסמכים כאלה בשמן.
מנגד, תרמוקיר ו"ביטוח חקלאי" טענו כי הדס היא אכן נציגתן של החברות הטורקיות בישראל. הן הדגישו את הקשר האינטנסיבי והמתמשך בין הדס לחברות הטורקיות, וטענו כי התביעות עוסקות בדיוק ב"אותו עניין" שבו שימשה הדס כנציגה – שיווק ומכירת חומר הגלם הבעייתי.
השופט לובינסקי זיו דחה את בקשות החברות הטורקיות באופן מוחלט. הוא קבע כי בנסיבות העניין, התקיימו כל התנאים הנדרשים בתקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת המצאה לנתבע זר דרך נציגו בישראל.
השופט ביסס את החלטתו על שלושה מבחנים מצטברים:
- משך הקשר: נקבע כי בין החברות הטורקיות להדס התקיים "קשר קבוע ומתמשך". הקשר החל עוד בשנת 2006 עם חתימת הסכם מסחרי , ונמשך ברציפות עד למועד ביצוע ההמצאות בשנת 2024.
- טיב הקשר: בית המשפט מצא כי הדס שימשה כנציגה מובהקת של החברות הטורקיות. הדס עסקה בשיווק, העברת הצעות מחיר, קבלת הזמנות, תיאום פגישות, ניהול משא ומתן מסחרי, ואף הייתה חתומה על מזכר הבנות לצד תרמוקיר ואורגניק. מעדות מנכ"לית הדס עלה כי החברה אף החזיקה בדרגות חופש מסוימות לקביעת מחירים בטווח שניתן לה.
- תחום הקשר ("אותו עניין"): השופט קבע כי התביעות עוסקות באופן מובהק ב"אותו עניין" שלגביו פעלה הדס כנציגה. הדס היא זו ששיווקה ומכרה לתרמוקיר את חומר הגלם הספציפי העומד בלב התביעות. יתרה מכך, הדס הייתה מעורבת באופן פעיל בתקשורת בין הצדדים לאחר שהתגלה הנזק, ואף סייעה בטיפול בהשבת חומר הגלם לטורקיה.
השופט התייחס גם לטענת החברות הטורקיות בדבר "הסכם חסוי" משנת 2006, ומתח ביקורת על כך שהן נמנעו מלהציג את ההסכם כראיה. הימנעות זו, קבע, פועלת לחובתן ומקימה חזקה שהצגתו לא הייתה מועילה להן.
בסופו של דבר, נקבע כי ההמצאות שבוצעו באמצעות חברת הדס הן המצאות כדין, וכי בית המשפט הישראלי רכש סמכות שיפוט בינלאומית לדון בתביעות. החברות הטורקיות חויבו בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪ לטובת תרמוקיר, ו-7,000 ₪ לטובת כל אחת מהמשיבות האחרות, "ביטוח חקלאי" וישרוטל.
ת"א 4226-01-24
