בית המשפט בישראל מסרב לאכוף פסק בוררות של 18 מיליון אירו נגד ספרד: "אין לנו נגיעה לעניין"
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בהחלטה מנומקת שניתנה ביום 25 באוגוסט 2025, קבע כי אין מקום להיענות לבקשתה של חברת האנרגיה הגרמנית "סאן פלוואר" (Sun-Flower Olmeda GMBH & Co KG) להכיר ולאכוף בישראל פסק בוררות חוץ בסך של למעלה מ-18 מיליון אירו, שניתן לטובתה נגד ממלכת ספרד. השופטת העמיתה יהודית שבח קיבלה את טענתה המרכזית של ספרד, לפיה בית המשפט הישראלי אינו הפורום המתאים לדון בסכסוך, והורתה על עיכוב ההליכים בתיק.
ההחלטה עוסקת באחת הסוגיות המשפטיות המורכבות והשנויות במחלוקת בעולם המשפט הבינלאומי כיום: המתיחות בין מערכת הבוררות הבינלאומית להגנה על השקעות לבין מערכת המשפט של האיחוד האירופי. פסק הדין מהווה אמירה עקרונית חשובה לגבי גבולות סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בסכסוכים זרים לחלוטין, גם כאשר הדבר מתאפשר לכאורה מכוח אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן.
תחילתה של הפרשה בהשקעה שביצעה חברת סאן פלוואר הגרמנית, אשר הקימה בשנת 2018 שלושה שדות פוטו-וולטאיים (PV) לייצור חשמל על אדמת ספרד. החברה טענה כי הסתמכה על משטר רגולטורי אטרקטיבי שהבטיח סובסידיות ותמריצים, אך ספרד שינתה אותו באופן רטרואקטיבי והרעה את תנאיה. בעקבות זאת, פתחה החברה בהליך בוררות נגד ספרד במרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכי השקעות (ICSID), הפועל מכוח אמנה של הבנק העולמי. ביוני 2021, פסק הרכב הבוררים בפריז, בדעת רוב, כי על ספרד לפצות את החברה בסכום של 18,360,528 אירו, בתוספת הוצאות משפט.
לב המחלוקת המשפטית נסב סביב סמכותו של טריבונל הבוררות. בעוד שהסכמי ההשקעה המקוריים לא כללו סעיף בוררות , סאן פלוואר ביססה את התביעה על אמנת האנרגיה (ECT), שישראל אינה צד לה, בטענה שסעיף 26 שבה מהווה הסכמה של ספרד לבוררות בינלאומית. מנגד, ספרד, בגיבוי האיחוד האירופי, טענה כי אמנת ה-ECT אינה חלה על סכסוכים פנימיים בתוך האיחוד האירופי (Intra-EU), כלומר בין מדינה חברה (ספרד) למשקיע ממדינה חברה אחרת (גרמניה). לשיטתן, הסמכות הבלעדית לדון בסכסוכים כאלה נתונה לבתי המשפט של האיחוד האירופי.
לאחר שפסק הבוררות ניתן, וערעורה של ספרד לביטולו במסגרת מנגנוני ה-ICSID נדחה, פנתה סאן פלוואר לבית המשפט בישראל בבקשה להכיר ולאכוף את הפסק. החברה הגרמנית טענה כי מכוח חברותה של ישראל באמנת ICSID, על בית המשפט לאכוף את הפסק באופן כמעט אוטומטי, ללא כל שיקול דעת.
השופטת שבח דחתה גישה נחרצת זו. היא קבעה כי למרות הלשון המחייבת לכאורה של אמנת ICSID, לבית המשפט שמור שיקול דעת, במיוחד במקרים חריגים. היא ביססה קביעה זו על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון, שקבעה קיומו של שיקול דעת גם בהקשר של אמנת ניו-יורק, למרות לשונה המנדטורית.
ההחלטה המרכזית של בית המשפט התבססה על דוקטרינת "הפורום הלא נאות" (Forum Non Conveniens), המאפשרת לבית משפט, גם כשיש לו סמכות, להימנע מלדון בתביעה אם קיים פורום טבעי ומתאים יותר. השופטת ניתחה את שלושת המבחנים המקובלים לדוקטרינה זו ומצאה שכולם מובילים למסקנה חד-משמעית שישראל אינה הפורום הנכון.
ראשית, במבחן "מירב הזיקות", קבעה השופטת כי לסכסוך אין שום קשר לישראל. "סאן פלוואר היא חברה גרמנית שהתאגדה בגרמניה, השדות הפוטו וולטאיים הוקמו על אדמת ספרד, ההשקעה בוצעה בספרד, הדין הוא הדין האירופי, צו הסובסידיות הוא צו ספרדי, והליך הבוררות התנהל בצרפת", כתבה. שנית, גם מבחן "הציפיות הסבירות של הצדדים" לא הצביע על ישראל כמקום התדיינות צפוי. שלישית, מבחינת "השיקולים הציבוריים", קבעה השופטת כי אין לישראל "אינטרס ערכי" לדון בתביעה, וכי היענות לבקשה תיצור עומס מיותר על מערכת המשפט.
השופטת מתחה ביקורת על תופעת ה"פורום שופינג" – בחירת מקום ההתדיינות משיקולי נוחות ותקווה לתוצאה רצויה. היא ציינה כי סאן פלוואר לא פנתה לבתי המשפט בגרמניה או בספרד, לא מחשש להליך לא הוגן, "אלא משום שידעה כי בקשתה תידחה".
לבסוף, הדגישה השופטת את האינטרס הציבורי שבאי-התערבות בסכסוך בינלאומי מורכב. "ענייננו נכלל לטעמי ברשימה הלא-סגורה של אותם החריגים המצדיקים עשיית שימוש בשיקול הדעת לטובת ההימנעות מלהידרש להליך", כתבה. "וזאת מחמת האינטרס הציבורי… שלא להכניס ראשנו בין שני הרים גבוהים ולא להתערב בעניין בינלאומי שאין למדינת ישראל כל נגיעה אליו".
פסק הדין מהווה איתות ברור לכך שבתי המשפט בישראל לא ישמשו כ"כלי קיבול עולמי" לסכסוכים זרים, רק על בסיס חברותה של המדינה באמנות בינלאומיות, וכי יש צורך בהצגת זיקה ממשית כלשהי לישראל על מנת לנהל בה הליכי אכיפה של פסקי בוררות זרים.
ת"א 11552-02-23
