סכסוך כספי במושב מתתיהו: בית המשפט המחוזי קובע כי המחלוקת על עלויות הפיתוח תתברר בבוררות על פי דין תורה
החלטה דרמטית בסכסוך בין תושבים להנהלת המושב: למרות טענות התושבים לסוגיה ציבורית רחבה, השופט מ' בר-עם קיבל את עמדת האגודה השיתופית, קבע כי מדובר בסכסוך עסקי-פנימי והורה על עיכוב ההליכים בבית המשפט. בכך, חיזק את מעמדם של הסכמי בוררות בתוך קהילות שיתופיות.
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל החלטה עקרונית בסכסוך ארוך שנים בין 18 משפחות במושב מתתיהו לבין הנהלת המושב, וקבע כי תביעתם הכספית, העומדת על סך של 11,435,000 שקלים, לא תתברר בין כותלי בית המשפט אלא תועבר להליך בוררות שיתנהל על פי דין תורה. פסק הדין, שניתן ביום 13 באוגוסט 2025, על ידי השופט מ' בר-עם, הורה על עיכוב ההליכים המשפטיים בהתאם לתניית בוררות הקבועה בתקנוני האגודות השיתופיות של המושב.
פרשת התביעה, שהוגשה במקור בחודש אוקטובר 2020, עוסקת בסכסוך כספי בין התושבים (המשיבים) לבין "מתתיהו – מושב שיתופי" והאגודה הכלכלית מתתיהו (המבקשות). ליבת המחלוקת נסובה סביב דרישת התושבים להשבת כספים ששולמו על ידם בין השנים 2011 ל-2017 במסגרת רכישת בתיהם במושב. לטענתם, כספים אלו, שנגבו תחת סעיפים של "דמי כניסה", "דמי פיתוח" ו"עלויות מגרש", נגבו שלא כדין. בנוסף, דרשו התושבים מבית המשפט להורות על הסדרת המצב התכנוני של בתיהם.
האגודות השיתופיות טענו מנגד כי יש לעכב את ההליכים בבית המשפט ולהעביר את הסכסוך לבוררות, כפי שנקבע בתקנוני האגודות עליהם חתומים התושבים. לשיטתן, מדובר בסכסוך פנימי ועסקי במהותו, הנוגע להתנהלות בין האגודה לחבריה, ולכן מקומו להתברר במסגרת שנקבעה מראש – בוררות זבל"א (זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד) על פי דין תורה, בהתאם לאופיו החרדי של המושב.
מנגד, התושבים התנגדו לבקשה והעלו מספר טענות מרכזיות. בתחילה, טענו כי כלל אינם חברים באגודה ולכן תקנוניה אינם חלים עליהם. בהמשך, ולאחר שהודו בחברותם באגודה הקהילתית, מיקדו את טיעוניהם בכך שקיים "טעם מיוחד" המצדיק את בירור התביעה בבית המשפט ולא בבוררות. לטענתם, הסכסוך חורג מעניינם הפרטי ויש לו השלכות ציבוריות רחבות על כלל המתיישבים באגודות שיתופיות בישראל. עוד טענו כי גביית תשלומי הפיתוח אינה עניין הסכמי אלא הפעלת סמכות שלטונית, ועל כן, על פי חוק הבוררות, לא ניתן לדון בכך בהליך בוררות.
לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים, דחה השופט בר-עם את עמדת התושבים וקיבל את בקשת המושב לעיכוב הליכים. השופט קבע כי לאחר שהתושבים הודו בחברותם באגודה הקהילתית ובכפיפותם לתקנון מתתיהו, אין מחלוקת על תחולתה של תניית הבוררות.
ההכרעה המרכזית בפסק הדין נגעה לשאלה האם מדובר בסכסוך בעל אופי ציבורי או בסכסוך כספי-פרטי. השופט קבע כי גביית תשלומי הפיתוח במקרה זה לא נעשתה מכוח סמכות שלטונית, אלא במסגרת הסכמים שנחתמו בין האגודה לבין התושבים, בהתאם למסלול שאושר על ידי מועצת מקרקעי ישראל. לפיכך, קבע השופט, "גביית תשלומי הפיתוח על ידי מתתיהו בוצעה במסגרת עסקי האגודה".
באשר לטענת "הטעם המיוחד", פסק השופט כי לא שוכנע בקיומו של טעם כזה הגובר על חובת כיבוד ההסכמים ותניית הבוררות. הוא ציין כי הסכסוך מתמקד בחישוב עלויות הפיתוח מכוח הסכמים ספציפיים ולא מצא שיש לו "השלכות רוחב משמעותיות ומובהקות על אגודות שיתופיות אחרות במדינה". השופט אף הדגיש את חשיבות כיבוד האוטונומיה של הצדדים, שבחרו במודע להתיישב בקהילה בעלת צביון ייחודי והסכימו לברר את סכסוכיהם לפי הדין הדתי. "המשיבים בחרו להתיישב בצורת חיים קהילתית ייחודית הנוהגת במתתיהו ובכלל זה הסכימו כי סכסוכים עם מתתיהו יימסרו לבוררות לפי הדין הדתי", נכתב בפסק הדין.
בסיום החלטתו, הורה השופט בר-עם על עיכוב ההליכים וחייב את התושבים לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.
ת"א 24183-10-20
