ביהמ"ש פסק: קבלן בן 83 יקבל 857 אלף שקל מעיזבון רב ידוע על בסיס "תקיעת כף"
לאחר מאבק משפטי ארוך שנים, קיבל בית המשפט את תביעתו של קבלן שטען להסכמים בעל-פה עם הרב דוד ניסנוף המנוח. השופטת מיקה בנקי קבעה כי עדותו של התובע "מהימנה ועקבית" ודחתה את גרסת העיזבון, לפיה סכום של 50 אלף שקל שניתן לו היה הלוואה ולא מקדמה על חשבון שכרו.
בית משפט השלום בירושלים פסק כי על הקדש הרב דוד ועליזה ניסנוף ז"ל לשלם לקבלן ניסים לוי סך של 857,099 שקלים, בתוספת 50 אלף שקלים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופטת מיקה בנקי ב-26 באוגוסט 2025 חתם סאגה משפטית שהחלה עוד בחייו של הרב ניסנוף, שהיה דמות מוכרת ובעלת נכסים, ובין היתר שימש כמנכ"ל עמותת חברה קדישא לעדה הבוכרית.
התביעה, שהוגשה במקור בשנת 2014 נגד הרב ניסנוף עצמו, נסובה סביב טענתו של לוי, קבלן ויזם נדל"ן יליד 1942 , לקיומם של הסכמים בעל-פה שנכרתו בינו לבין המנוח שנים קודם לכן. על פי כתב התביעה, הרב ניסנוף הבטיח ללוי תשלום נכבד תמורת טיפולו בשני נכסים מרכזיים שהיו בבעלותו הפרטית ברחוב קק"ל בירושלים: שתי חנויות שהוחזקו בדיירות מוגנת, ודירה נוספת באותו הבניין. כל ההסכמות, לטענת התובע, נעשו בעל-פה ובאמצעות "תקיעת כף".
הנתבעים בתיק היו מנהלי עיזבונו של המנוח, שנפטר בשנת 2016, וכן ההקדש עצמו, אליו הועבר כל רכושו של הרב בצוואתו. הגנתם התבססה על כתב ההגנה המקורי שהגיש המנוח, בו הכחיש מכל וכל קיומו של הסכם כלשהו עם לוי.
ליבת התביעה עסקה בטיפולו של לוי בפינוי הדיירים המוגנים מהחנויות. לטענת התובע, בשנת 2006 ביקש ממנו המנוח לסייע לו בכך, והשניים סיכמו כי אם יצליח לוי להביא לפינוי החנויות ולהשבתן לידי המנוח כשהן פנויות מכל מחזיק – מבלי שהמנוח יידרש לשלם פיצוי כלשהו – הוא יקבל שכר טרחה השווה ל-50% משווי החנויות כפנויות.
השופטת בנקי קבעה כי לוי הרים את הנטל להוכיח את טענותיו באופן מלא. עדותו תוארה כ"מהימנה ועקבית" ונתמכה במסמכים רבים ובפרט בעדותו של עו"ד צוקרמן, שייצג את המנוח בהליכים המשפטיים. עו"ד צוקרמן העיד באופן נחרץ כי השבת החנויות למנוח "הוא אירוע שקרה בזכותו של התובע". הוא דחה את טענות ההגנה לפיהן המנוח "לא ידע" על הפעולות שנעשו בשמו, והבהיר כי המנוח היה מעורב, הבין היטב את המהלכים והיה "חד כתער".
לוי הצליח, באמצעות מהלך משפטי ועסקי מורכב, לגרום לפינוי הדיירים המוגנים ללא כל עלות למנוח, ואף להביא לחתימת הסכם שכירות חדש ורווחי במיוחד. בית המשפט קבע כי הצלחה זו הכפילה את ערכן של החנויות, שהוערכו על ידי שמאי בכ-300 אלף דולר כשהן פנויות. לכן, נפסק ללוי סך של 150 אלף דולר, שהם 557,400 שקלים נכון למועד פסק הדין לפינוי בספטמבר 2010.
בנוסף לחנויות, טען לוי כי סיכם עם המנוח על שכר טרחה בסך 15 אלף דולר עבור טיפולו במכירת דירה שבבעלות המנוח. לוי איתר רוכשים, ניהל משא ומתן ואף סייע למצוא פתרון יצירתי לדחיית המכירה כדי שהמנוח יהיה זכאי לפטור ממס שבח, מה שהוביל למכירת הנכס בסכום גבוה יותר של 400 אלף דולר.
בכתב הגנתו, הודה המנוח כי לוי אכן טיפל במכירה, אך טען כי עשה זאת "בהתנדבות" ו"משיקולים שלו", מבלי שהתחייב לשלם לו דבר. השופטת בנקי דחתה טענה זו וקבעה כי היא אינה סבירה. "כאשר עיסוקו של התובע בנדל"ן, מכך הוא מתפרנס והוא אף עובד בכך בתמורה עבור המנוח בעניין החנויות – אך סביר הוא שגם עבודתו בעניין הדירה הייתה בתמורה", כתבה השופטת בפסק הדין. בית המשפט פסק ללוי את הסכום המבוקש, שעמד על 57,990 שקלים נכון למועד השלמת העסקה ביולי 2010.
אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות הייתה המחאה על סך 50 אלף שקלים שלוי נתן למנוח, שתאריך פירעונה היה פברואר 2009. הנתבעים טענו כי מדובר בהמחאה להחזר הלוואה שהמנוח נתן ללוי, ושלוי סירב לפרוע אותה. לוי, מנגד, טען כי המנוח נתן לו מקדמה על סך 50 אלף שקלים על חשבון עבודתו בפינוי החנויות, וההמחאה שמסר הייתה המחאה נגדית לביטחון בלבד, למקרה שלא יצליח במשימתו.
השופטת קיבלה את גרסתו של לוי במלואה ודחתה את טענת ההלוואה. היא ציינה כי סיפור ההלוואה "נולד לכל המוקדם בשנת 2014 ורק לאחר שהמנוח קיבל מהתובע מכתב דרישה לתשלום שכרו". עוד הודגש כי המנוח מעולם לא ניסה להפקיד את ההמחאה , לא הגיש תביעה נגדית , ועדי ההגנה עצמם, שהיו מקורבים למנוח, מסרו עדויות מהוססות וסותרות בנוגע לשאלה האם המנוח נהג בכלל לתת הלוואות בסדר גודל כזה. הסכום ששולם כמקדמה קוזז מהסכום הכולל שנפסק לטובת התובע.
בסופו של דבר, לאחר שקלול כלל הסכומים והצמדתם למדד, חויב ההקדש לשלם לתובע סכום כולל של 857,099 שקלים.
ת"א 55702-05-22
