בית המשפט פסק: לקוחה תחויב לשלם שכר טרחה לעורך הדין שסייע להציל את ביתה ממימוש
הלקוחה טענה כי עורך הדין ניצל את מצוקתה וכי חלקו בהפחתת חובות בעלה היה שולי, אך בית המשפט קבע כי טענותיה נולדו בדיעבד ובחוסר תום לב, לאחר שכבר נהנתה מפירות עבודתו המוצלחת של עורך הדין.
בית משפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעה שהגיש עורך דין נגד לקוחתו לשעבר, וחייב את הלקוחה לשלם לו שכר טרחה בסך של כ-195 אלף שקלים, לאחר שזו סירבה לשלם לו את שכרו המוסכם בגין שירותים משפטיים שהובילו להצלת בית מגוריה ממימוש. בפסק הדין, שניתן ביום 30 בספטמבר 2025, קבעה כבוד השופטת מיכל הירשפלד כי הנתבעת שכרה את שירותיו של התובע, עו"ד שלומי שריקי, במטרה ברורה להגן על נכס המגורים המשותף לה ולבעלה מפני נושיו של הבעל, וכי לאחר שהמטרה הושגה, אין היא יכולה להתנער מהסכם שכר הטרחה שעליו חתמה.
הפרשה החלה כאשר בעלה של הנתבעת, אילנה שונים, חויב בתשלום של כשני מיליון שקלים במסגרת תביעה אזרחית שנגררה להרשעתו בפלילים. בעקבות החוב, נפתח נגד הבעל תיק הוצאה לפועל ובמסגרתו הוטלו עיקולים על נכסיו, לרבות זכויותיו במשק המשפחתי במושב ישעי, אשר שימש כבית המגורים של בני הזוג. על רקע החשש הכבד מאובדן ביתה, פנתה הנתבעת במאי 2015 לעו"ד שריקי. ב-10 ביוני 2015, נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, שקבע כי התובע יהיה זכאי לשכר טרחה בשיעור של 10% בתוספת מע"מ "מכל סכום שיופחת מיתרת החוב הקיימת בתיק ההוצאה לפועל" של בעלה. הנתבעת שילמה מקדמה בסך 26,000 שקלים עם חתימת ההסכם.
לטענת התובע הוא פעל במשך ארבע שנים בתיק מורכב וניהל אסטרטגיה משפטית שמטרתה הייתה לאפשר לנתבעת "לפדות" את חלקו של בעלה בנכס ובכך להציל את בית המשפחה. אסטרטגיה זו כללה ניתוב ההליכים להליך של חדלות פירעון נגד הבעל, הגשת תביעות חוב מטעם הנתבעת עצמה (בגין חוב מזונות) ומטעם אחיו של הבעל, וזאת כדי ליצור "משקל נגד" לנושים האחרים. לאחר משא ומתן ממושך מול המנהלת המיוחדת שמונתה לבעל, עו"ד תמר פיינברג, ומול יתר הגורמים, גובש הסדר נושים שאושר בבית המשפט. במסגרת ההסדר, הופחת סכום החוב הכולל של הבעל מסך של 2,471,443 ש"ח לסכום פדיון של 642,000 ש"ח בלבד, מה שאפשר למשפחה להותיר את מלוא הזכויות בנכס בידיה. למרות ההצלחה, הנתבעת סירבה לשלם את יתרת שכר הטרחה.
מנגד, הנתבעת טענה כי כלל לא הייתה זקוקה לייצוג, שכן החוב לא היה שלה אלא של בעלה, שהיה מיוצג בנפרד. לטענתה, התובע ניצל את מצוקתה, החתים אותה על הסכם "מעורפל", ותרומתו להפחתת החוב הייתה שולית, אם בכלל. היא הוסיפה וטענה כי התובע אף הזיק לה, בכך שגרם לה לוותר על זכותה לקבל כספים בדין קדימה במסגרת חוב המזונות של בעלה כלפיה, ויתור שהיה חלק מהסדר הנושים. לשיטתה, פעולותיו של התובע לא היו נחוצות, שכן מכירת מחצית מזכויות במשק חקלאי היא צעד בלתי מעשי, ולכן סכנת המימוש לא הייתה מוחשית כפי שהוצגה.
השופטת הירשפלד דחתה את טענות הנתבעת מכל וכל. היא קבעה כי אין מחלוקת שהנתבעת פנתה לתובע מתוך חשש אמיתי ומוחשי לגורל הנכס, וכי מטרת ההתקשרות הייתה "להציל" את הבית. בפסק הדין צוין כי התובע הצליח במשימה שהוטלה עליו והביא לתוצאה מיטבית עבור הנתבעת, אשר אפשרה לה לפדות את חלקו של בעלה בנכס בסכום שהיה נמוך משמעותית מערכו הריאלי.
השופטת הדגישה כי טענות הנתבעת נגד תוקף ההסכם ונגד פעולותיו של התובע נשמעו רק בדיעבד, שנים לאחר שהשירות המשפטי ניתן והניב פירות, וכי הן נגועות בחוסר תום לב. "אין לקבל את טענות הנתבעת, שנשמעו רק בחלוף שנים ובדיעבד, נגד פועלו של התובע, או נגד הסדר הנושים שמומש, בהמשך לפועלו של התובע", כתבה השופטת. עוד קבעה השופטת כי העובדה שההסכם התבסס על הפחתת חובו של אדם אחר (הבעל) אינה פוגמת בתוקפו, שכן מדובר היה במנגנון חישוב מוסכם. עדותה של המנהלת המיוחדת, עו"ד תמר פיינברג, שהוגדרה כעדה אובייקטיבית, חיזקה את גרסת התובע ותמכה בכך שפעולותיו היו חיוניות להשגת ההסדר.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי על הנתבעת לכבד את ההסכם שעליו חתמה וליהנות מפירותיו, וחייב אותה לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה בסך 194,566 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.
ת"א 11937-01-22
