פיצויים על לשון הרע: תושבת ירושלים תשלם 16,000 ש"ח לשכנתה לאחר ששלחה מכתבי השמצה למעסיקיה
סכסוך שכנים מר על תפקיד יו"ר ועד הבית הסלים למערכה משפטית. הנתבעת, יו"ר הוועד לשעבר, האשימה את מחליפתה, עובדת סוציאלית במקצועה, בשורה של מעשים חמורים לרבות גניבת כספים, שקרים למשטרה והתנהגות אגרסיבית. בית המשפט דחה את כל טענותיה, קבע כי הן "קשות ומכפישות", וחייב אותה בפיצויים ובהוצאות משפט.
סכסוך שכנים ממושך וקשה, שהחל על רקע החלפת תפקידים בוועד הבית, הגיע לסיומו בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים. בפסק הדין, שניתן ביום 21 בספטמבר 2025, קבעה כבוד השופטת אורנה סנדלר-איתן כי גמלאית תושבת העיר תפצה את שכנתה, עובדת סוציאלית בשירות המבחן לנוער, בסכום כולל של 12,000 ש"ח בגין פרסום לשון הרע, בתוספת 4,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
הפרשה, שהתנהלה בין שתי שכנות לבניין מגורים בירושלים, החלה כאשר התובעת, ענבר אסתר בן יצחק, נבחרה לתפקיד יו"ר ועד הבית באוגוסט 2012, ומילאה את מקומה של הנתבעת, ורה חודוס, שכיהנה בתפקיד מאז מאי 2011. על פי ממצאי בית המשפט, נראה כי הנתבעת סירבה להשלים עם החלפתה ופתחה במאבק נגד התובעת, מאבק שהגיע לשיאו בשליחת שלושה מכתבי השמצה חריפים ישירות למקומות עבודתה של התובעת.
המכתב הראשון נשלח ב-10 ביולי 2017 לראש עיריית ירושלים דאז, ניר ברקת, והגיע לידי מנהליה של התובעת, שעבדה באותה עת בעירייה. מכתבים נוספים נשלחו באוקטובר ובדצמבר 2018 למנהלתה הישירה של התובעת בשירות המבחן לנוער ולהנהלה הארצית של השירות במשרד הרווחה. המכתבים הכילו האשמות קשות ביותר. בין היתר, הנתבעת כתבה כי התובעת "משקרת למשטרה, לשכנים ולבית המשפט", "מבזבזת את הכספים המשותפים", "גונבת כסף מקופת הדיירים", "מבצעת פעולות שאינן חוקיות", וכי היא אדם "אגרסיבי, עושה אפליות וסכסוכים". הנתבעת אף הטילה ספק מפורש בהתאמתה המקצועית של התובעת, ושאלה риториית במכתביה: "האם יש זכות לענבר להיות עובדת סוציאלית ולעבוד עם אנשים???".
בכתב הגנתה, הנתבעת לא הכחישה את שליחת המכתבים, אך טענה כי כל האמור בהם אמת לאמיתה. היא טענה כי חשה "מחויבות" לדווח לממונים על התובעת על "התנהגותה המחפירה", שלטענתה אינה הולמת עובדת סוציאלית. בכך, ביקשה לחסות תחת הגנת "אמת בפרסום" והגנת "תום הלב" הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
אולם, לאחר שמיעת הראיות ועדויות הצדדים, השופטת סנדלר-איתן דחתה את טענות ההגנה של הנתבעת מכל וכל. "לא נמצאו תימוכין כלשהם לטענותיה הקשות והמכפישות של הנתבעת כנגד התובעת בנוגע להתנהלותה כנציגת הוועד", כתבה השופטת בפסק הדין. "אדרבא, מהמסמכים הרבים שהוגשו לתיק זה עולה תמונה שונה לחלוטין, ולפיה פעלה התובעת למילוי תפקידה במסירות ובנאמנות".
בית המשפט קבע כי הפרסומים מהווים באופן מובהק לשון הרע, שכן נועדו להשפיל את התובעת ולפגוע במשרתה ובמקצועה. השופטת ציינה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח אף אחת מהטענות החמורות שהעלתה. למשל, הטענה למימון ייצוג משפטי מכספי הוועד שלא כדין הופרכה, לאחר שהוצג אישור מראש של האגודה לתרבות הדיור למהלך זה. גם טענות על אי סדרים כספיים נדחו, לנוכח התיעוד המקיף שהציגה התובעת, כולל תדפיסי חשבון בנק, קבלות ופרוטוקולים.
השופטת מתחה ביקורת על מניעיה של הנתבעת וקבעה כי פעלה בחוסר תום לב. "רצונה הברור של הנתבעת לפגוע באותם הפרסומים בהעסקתה של התובעת כעובדת סוציאלית בשירות המדינה אינו מלמד על 'תום לב', נהפוך הוא", נכתב בפסק הדין. "דומה כי הנתבעת ביקשה לנצל את העובדה שהתובעת היא משרתת ציבור על מנת לנסות ולפגוע בה על רקע הסכסוך שנתגלע ביניהן, תוך הטלת דופי ביושרה של התובעת ובמידותיה הטובות, ללא כל בסיס".
במסגרת גזירת הפיצוי, התחשבה השופטת לקולא בתפוצה המצומצמת יחסית של המכתבים. עם זאת, צוין כי הנתבעת המשיכה להחזיק בטענותיה ולהאמין באמיתותן באופן מוחלט לאורך כל ההליך המשפטי, ואף דרשה בסיכומיה פיצוי של 100,000 ש"ח מהתובעת, למרות שלא הגישה תביעה שכנגד.
ת"א 14160-07-20
