תלונה ללשכת עורכי הדין אינה רישיון להכפשה: ביהמ"ש פסק פיצויים לעו"ד שכונה "נוכל"
בית משפט השלום בירושלים קבע כי ההגנה הניתנת למתלוננים על עורכי דין אינה מוחלטת, וחייב אזרח שהשתמש בביטויים קשים כמו "נוכל" ו"מזייף מסמכים" בתלונה שהגיש, לפצות את עורך הדין בסך של 25,000 ש"ח בגין לשון הרע. פסק הדין מבהיר את הגבול הדק בין הגשת תלונה לגיטימית בתום לב לבין פרסום דיבה הפוגע בשמו הטוב של איש מקצוע.
פסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים על ידי השופט איתן כהן בתאריך 28 באוגוסט 2025, חותם סכסוך משפטי שעסק בשאלת גבולות חופש הביטוי במסגרת הגשת תלונה רשמית. עורך הדין שמעון כהן הגיש תביעת לשון הרע נגד האזרח אחיקם לוי, לאחר שהאחרון הגיש נגדו תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בספטמבר 2019. התביעה, שעמדה על סך 140,000 ש"ח, טענה כי התלונה כללה שורה של ביטויים משמיצים שפגעו בשמו הטוב ובמוניטין המקצועי שלו.
תחילת הפרשה בסכסוך קודם, שבמסגרתו הגיש לוי תלונה חריפה נגד עו"ד כהן. בתלונתו, לא חסך לוי בביטויים קשים וכינה את כהן "נוכל", "מזייף מסמכים", "שקרן", וטען כי הוא "מטעה את השופט", "הוציא פס"ד במרמה" ו"פועל בצורה נכלולית ושקרית". עו"ד כהן, שייצג את עצמו בהליך, טען כי ביטויים אלו מהווים לשון הרע על פי הגדרתם בחוק, שכן יש בהם פוטנציאל לבזותו, להשפילו ולפגוע במשלח ידו. הוא הדגיש כי השימוש בכינוי "נוכל" בפורום מקצועי כמו ועדת האתיקה יוצר תדמית שלילית העלולה להזיק לו קשות. עוד טען כהן כי ללוי לא עומדות הגנות "אמת דיברתי" או "תום לב", מכיוון שהאשמותיו היו חסרות בסיס עובדתי והוא לא נקט באמצעים סבירים כדי לברר את האמת טרם הפרסום. כהן הצביע על כך שלוי סיים את תלונתו בבקשה לבחון אם אדם כמוהו "ראוי להיות עורך דין או שכדאי להוקיעו", מה שמלמד על כוונתו לפגוע בפרנסתו.
מנגד, הנתבע ביקש לדחות את התביעה. הוא טען כי הגשת התלונה חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ובפרט הגנת תום הלב המוקנית למי שפונה בתלונה לרשות המוסמכת לדון בה, במקרה זה, ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. לוי טען כי האמין באמיתות הדברים שכתב וכי סמך את תלונתו על אסמכתאות. כמו כן, טען כי הפרסום היה מוגבל לוועדת האתיקה בלבד, וכי אם בני משפחתו של התובע נחשפו לתלונה, היה זה באשמת התובע עצמו, שכן אישר להם לפתוח את דברי הדואר הממוענים אליו.
השופט איתן כהן ניתח לעומק את טענות הצדדים וקבע כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע. הוא קבע כי הביטויים שבהם השתמש הנתבע הם "קשים" ומייחסים לתובע "תכונות שאינן ממעלותיו של עורך דין הגון". "הטלת דופי ביושרו המקצועי של עורך דין", כתב השופט, "עלולה לפגוע ביכולתו לעסוק במקצועו, לבזותו ולהשפילו".
בנוגע ליסוד הפרסום, השופט דחה את טענת התובע כי יש לראות בחשיפת התלונה בפני אמו ואחותו כפרסום נוסף, וקיבל את עמדת הנתבע כי התובע הוא האחראי לכך. עם זאת, הוא קבע באופן חד משמעי כי הגשת תלונה לוועדת האתיקה עצמה מהווה "פרסום" כהגדרתו בחוק, ובכך התקיים יסוד זה של העוולה.
עיקר פסק הדין התמקד בשאלת תחולתה של הגנת תום הלב. השופט קבע כי ההגנה הרלוונטית אינה חסינות מוחלטת, כפי שטען הנתבע, אלא הגנה מותנית, הדורשת בחינה של תום ליבו של המפרסם. לאחר שבחן את הראיות, הגיע השופט למסקנה כי הנתבע פעל ב"תום לב חלקי בלבד". מחד, השופט הכיר בכך שהנתבע האמין באמיתות טענותיו והגיש את התלונה לרשות המוסמכת. מאידך, נקבע כי חלק מהביטויים – ובמיוחד הכינוי "נוכל" והטענה ל"זיוף מסמכים" – לא היו מבוססים על תשתית ראייתית מספקת, חרגו מהתחום הסביר, והנתבע לא נקט באמצעים סבירים לבירור האמת לגביהם.
השופט מצא כי טענת זיוף המסמכים, למשל, הופרכה, שכן בית המשפט בהליך המקורי קבע שהמסירה המשפטית בוצעה כדין. גם הטענה כי התובע "הוציא פסק דין במרמה" נדחתה, בנימוק שהוא פעל על פי דין. השופט קבע כי "התבטאויותיו של הנתבע היו משולחות רסן ובוטות", וכי יכול היה להשיג את מטרתו – בירור התלונה – גם ב"התנסחות זהירה יותר, ובדרך שפגיעתה בתובע, פחותה". לפיכך, קבע השופט כי הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע.
בבואו לקבוע את גובה הפיצוי, איזן בית המשפט בין האינטרס הציבורי שלא להרתיע אזרחים מהגשת תלונות מוצדקות, לבין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב. הוא התחשב בכך שהפרסום היה מוגבל לוועדת האתיקה ולא הופץ ברבים , אך מנגד שקל את חומרת הביטויים, את הפגיעה במוניטין המקצועי של התובע, ואת העובדה שהנתבע לא התנצל על דבריו גם לאחר שהתלונה נגנזה.
בסופו של דבר, החליט השופט לקבל את התביעה באופן חלקי וחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ש"ח.
ת"א 972-01-21
