בית המשפט ביטל פסק דין בן 12 שנים: "הושג במרמה, התובע כלל לא היה צד להסכם"
בפסיקה דרמטית, קיבלה שופטת בית משפט השלום בירושלים את תביעתו של חיים צבי ויינברגר, וביטלה פסק דין שחייב אותו במאות אלפי שקלים על בסיס הסדר גישור שלטענתו כלל לא ידע על קיומו. בית המשפט קבע כי חתימותיו על מסמכים מרכזיים זויפו, מתח ביקורת על מהימנות עדותה של עורכת הדין שטענה כי ייצגה אותו, וקבע כי אי ביטול פסק הדין יגרום ל"עוול פרטני משמעותי".
בפסק דין תקדימי ומקיף, שניתן ב-5 במרץ 2025, הורתה שופטת בית משפט השלום בירושלים, ליאת בנמלך, על ביטול פסק דין שניתן לפני כ-12 שנים, ב-8 ביולי 2012. פסק הדין המקורי נתן תוקף להסדר גישור שחייב את התובע, חיים צבי ויינברגר, יחד עם אחרים, בתשלום של 450,000 ש"ח לחברת "הימנותא בע"מ", חברה-בת של הקרן הקיימת לישראל. בית המשפט קיבל את טענתו המרכזית של ויינברגר, לפיה הוא מעולם לא היה צד להליך הגישור, לא חתם על הסדר כלשהו, וחתימותיו על מסמכי מפתח, לרבות ייפוי כוח לעורכת דין, זויפו.
הפרשה המורכבת החלה עוד בשנת 2011, כאשר חברת הימנותא הגישה תביעה בסך של למעלה מ-1.3 מיליון ש"ח נגד עמותת "מרכז מוסדות לחינוך וסיוע בית יעקב באידיש" בגין חובות דמי שכירות. התביעה הוגשה גם נגד יו"ר העמותה ונגד האחים חיים צבי ויצחק ברוך ויינברגר, ששימשו כערבים לחובות העמותה בתחילת הדרך. התובע, חיים צבי ויינברגר, טען בעקביות כי לאחר שקיבל את כתב התביעה, פנה לאחיו, ברוך, שהיה הדמות הדומיננטית בניהול העמותה, וביקש ממנו לדאוג להוצאתו מההליך, שכן הוא כבר לא היה מעורב בפעילות העמותה מזה שנים. הוא סמך על אחיו שיטפל בעניין ומאז לא שמע דבר, עד להפתעתו המוחלטת כעבור שנים.
בעוד התובע סבר כי העניין טופל, התנהל מאחורי גבו הליך גישור בין הימנותא, העמותה ואחיו ברוך, אשר בסיומו נחתם הסדר לתשלום 450,000 ש"ח. על הסדר הגישור הופיעה חתימה בשמו של התובע, וכן חתימתה של עורכת הדין אפרת פרץ (נחמני לשעבר), אשר צוינה כמייצגת את הנתבעים, כולל התובע. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין ביולי 2012.
האמת, לטענת ויינברגר, התפוצצה בפניו רק בשנת 2016, כארבע שנים לאחר מתן פסק הדין. הימנותא הגישה נגדו תביעה חדשה על סך של כ-791,000 ש"ח בטענה להפרת הסדר הגישור, שכן רק חלק מהתשלומים שולמו. רק אז, טען התובע, הוא גילה לראשונה על קיומו של הסדר הגישור ועל פסק הדין שניתן נגדו. בעקבות הגילוי המרעיש, פתח ויינברגר, במאבק משפטי לביטול פסק הדין, בטענה כי הוא הושג במרמה ובהטעיה.
נקודת המפנה המרכזית בהליך הייתה חוות דעתה של מומחית לכתבי יד מטעם בית המשפט, הגב' סימה אנקונה. המומחית קבעה באופן חד משמעי כי החתימה על "הסכם בעלי דין משתתפים ומגשר", מסמך יסוד שנחתם בתחילת הגישור, אינה חתימתו של התובע. בנוגע לייפוי הכוח לעו"ד פרץ, קבעה המומחית כי "סביר מאוד" שגם חתימה זו לא נכתבה על ידו. הימנותא בחרה שלא לחקור את המומחית על קביעותיה.
השופטת בנמלך ייחסה משקל רב לממצאים אלו וקבעה כי עדותו של התובע הייתה "קוהרנטית" ו"מהימנה". מנגד, מתחה השופטת ביקורת חריפה על עדותה של עו"ד פרץ, שזומנה להעיד מטעם הימנותא, וקבעה כי עדותה "לא היתה מהימנה" ונפלו בה "אי דיוקים ואי בהירויות". בין היתר, ציינה השופטת סתירות בגרסתה של עו"ד פרץ בנוגע למועדים בהם נכח התובע לכאורה בפגישות, וקשיים נוספים בגרסתה.
בניתוח המשפטי, קבעה השופטת כי המקרה חורג מהדיון הרגיל בביטול הסכם פשרה, שכן טענת התובע היא שהוא כלל לא היה צד להסכם. היא הדגישה כי התביעה המקורית הסתיימה בפשרה מבלי שטענותיו של התובע נשמעו כלל, ולכן "לא מתקיים בענייננו הרציונל העומד בבסיס ההלכה הקובעת תנאים מחמירים בבחינת בקשה למשפט חוזר, הלכה המבוססת על ההנחה שלבעל הדין כבר היה יומו בבית המשפט".
השופטת קבעה כי למרות שהתובע התרשל בכך שלא בדק מה עלה בגורל התביעה שהוגשה נגדו, "אי ביטול פסק הדין יגרום לעוול פרטני משמעותי איתו אין מקום לה להשלים". לאור כל האמור, קיבלה השופטת את התביעה והורתה על ביטול פסק הדין מ-2012 ככל שהוא נוגע לויינברגר. חברת הימנותא חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 12,000 ש"ח.
ת"א 9246-07-17
