בית המשפט קבע: הבת לא התגוררה עם אמהּ הדיירת המוגנת, ותפונה מהדירה
הכרעת בית משפט השלום בירושלים שמה סוף למחלוקת סביב דירה ברחוב חזקיהו המלך: דוחות משטרה מזירת המוות, עדויות שכנים וסתירות בעדותה של הבת הובילו את השופטת לקבוע כי היא לא עמדה בתנאי חוק הגנת הדייר, ולפיכך אינה זכאית לרשת את זכויות אמהּ המנוחה
בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן ביום 6 במאי 2025, קיבלה שופטת בית משפט השלום בירושלים, מיקה בנקי, תביעת פינוי שהגיש בעל דירה נגד בתה של דיירת מוגנת שנפטרה, והורתה לה לפנות את הנכס. פסק הדין מדגיש את נטל ההוכחה הכבד המוטל על ילדיו של דייר מוגן המבקשים להמשיך ולהתגורר בדירה לאחר פטירתו, ומדגים כיצד ראיות אובייקטיביות, כמו דוחות משטרתיים, גוברות על עדויות סובייקטיביות של בני משפחה ומכרים.
הסכסוך המשפטי נסוב סביב דירה ברחוב חזקיהו המלך 16א בירושלים. התובע, דוד ינובסקי, הוא בעל זכויות הבעלות בנכס. בדירה התגוררה במשך שנים הגב' שרה צביאלי ז"ל כדיירת מוגנת, עד לפטירתה ב-30 בדצמבר 2021. לאחר מותה, טען ינובסקי כי בתה של המנוחה, קליה צביאלי, עברה להתגורר בדירה שלא כדין, בעוד שבחיי אמה היא התגוררה עם בן זוגה בכתובת אחרת. מנגד, טענה הנתבעת כי היא זכאית למעמד של "דיירת מוגנת נגזרת", מאחר שהתגוררה עם אמה וסעדה אותה במסירות, במיוחד לאחר שהאם אובחנה כחולה אונקולוגית בסוף שנת 2020.
השאלה המרכזית שעמדה להכרעת בית המשפט הייתה האם הנתבעת עמדה בשני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר: התגוררות עם ההורה הדייר לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, והיעדר דירת מגורים אחרת בבעלותה או ברשותה באותה עת. נטל ההוכחה, כאמור בחוק ובפסיקה, היה מוטל כולו על כתפיה של הבת.
הראיה המרכזית והדרמטית ביותר שהוצגה על ידי התובע הייתה שני דוחות משטרתיים שנערכו בדירת המנוחה ביום פטירתה. הן בטופס "עדות פתוחה" והן ב"דוח ביקור קצין בזירה", אשר נגבו מהנתבעת עצמה, נרשמה כתובת מגוריה כרחוב בן זכאי 25 בירושלים – כתובתו של בן זוגה. יתרה מכך, בשני הדוחות צוין במפורש כי המנוחה "התגוררה בגפה" וכי הדירה נראתה "מוזנחת". תיאור זה עמד בסתירה חזיתית לטענת הנתבעת כי התגוררה במקום וטיפלה במסירות באמה ובמשק הבית.
הנתבעת ובן זוגה ניסו לטעון כי הפרטים נמסרו לשוטרים על ידי בן הזוג מתוך בלבול ומצב נפשי קשה, וכי הנתבעת סירבה לדבר עם השוטר לאחר שאסר עליה לעשן. אולם, השופטת בנקי דחתה טענות אלו מכל וכל, וקבעה כי עדויות השוטרים, רס"מ דניס אפסוב ופקד לירון סוויד, היו "מהימנות ועקביות". השוטרים העידו על נוהל עבודה קבוע, לפיו העדות נגבית באופן אישי מהקרוב מדרגה ראשונה, והשופטת לא מצאה כל סיבה להאמין כי במקרה זה נהגו אחרת או שקיבלו פרטים שגויים.
לצד הראיות המשטרתיות, חיזקו את גרסת התובע גם עדויות של שכנים. מספר דיירים שהתגוררו בסמיכות לדירת המנוחה בתקופה הרלוונטית העידו כי כמעט ולא ראו את הנתבעת במקום לפני פטירת האם, ורק לאחר מכן החלו לראותה בתדירות יומיומית. עדותה של שכנה מהדירה ממול, הגב' מזל חמו, הייתה כי הנתבעת נהגה לבקר את אמה לכל היותר פעם בשבוע.
פסק הדין הצביע על שורה ארוכה של סתירות וחוסר עקביות בגרסאות שמסרו הנתבעת ובן זוגה, אשר ערערו את מהימנותם. תיאור אירועי יום הפטירה השתנה בין תצהיריהם השונים לחקירתם הנגדית. בן זוגה של הנתבעת העיד כי כשהגיעו לדירה, הם דפקו מספר פעמים בדלת וכי היה זה "מזל" שלנתבעת היה מפתח. השופטת תהתה על תיאור זה: "אין זה סביר שהייתה דופקת מספר פעמים בדלת-ביתה… יתרה מזאת – אם היה זה בית מגוריה לא היה זה 'מזל'(!) שהיה לה מפתח לביתה".
גם העדים שהובאו מטעם הנתבעת לא הצליחו לסייע לה להרים את נטל ההוכחה. בעלי עסקים סמוכים העידו כי אכן ראו אותה "באזור" אך לא יכלו לאשר כי התגוררה בדירה. רופאת המשפחה ומזכירת המרפאה העידו על טיפולה המסור, אך אישרו כי ידיעתן על מגוריה עם האם נסמכה על דבריהן של השתיים ולא על ידיעה אישית.
בסופו של דבר, קבעה השופטת בנקי: "לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה, עדותה לא נמצאה מהימנה ועקבית והסתירות בינה ובין בן זוגה חיזקו את המסקנה שאכן לא התגוררה בדירת אמה המנוחה בששת החודשים שקדמו לפטירתה". נקבע כי המנוחה התגוררה בגפה, ונעזרה בבתה שהתגוררה בסמיכות, עם בן זוגה.
התביעה, שנוהלה על ידי עורכי דין ששמם לא צוין בפסק הדין, התקבלה במלואה. על הנתבעת הוטל לפנות את הדירה עד ליום 5 ביוני 2025, וכן לשאת בהוצאות התובע בסך 7,000 ש"ח ובשכר טרחת בא כוחו בסך 45,000 ש"ח.
ת"א 33174-01-22
