הסכסוך על שכר הבורר עלה ביוקר: התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות כבדות
בית המשפט דחה בקשה לביטול פסק בוררות, קבע כי סירוב התובעים לשלם את שכרו של הבורר הוביל לדחיית תביעתם בצדק, ומתח ביקורת על ניסיונם לנהל "מקח וממכר" על שכר הבורר.
פסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים חושף סכסוך נדל"ן שהפך למאבק עיקש סביב שכר טרחתו של הבורר, מאבק שבסופו של דבר הביא לדחיית התביעה כולה ולחיוב התובעים בהוצאות משפט. בפסק הדין, שניתן ב-20 באוגוסט 2025, קבעה כבוד השופטת מיכל הירשפלד כי דין בקשתם של התובעים, יעקב יגאל שבו ושממה שמחה, לבטל את פסק הבוררות – להידחות, ואישרה את פסיקת הבורר במלואה.
תחילתה של הפרשה בתביעה שהגישו המבקשים נגד יוסף מאיר מרסיאנו ואסתר מרסיאנו. התביעה המקורית עסקה בסכסוך מקרקעין וכללה דרישה לסילוק יד, צו מניעה ותשלום דמי שימוש ראויים בסך 50,000 ש"ח. בהסכמת הצדדים, הועבר הדיון להליך בוררות בפני השופט בדימוס יצחק שמעוני.
הבוררות התנהלה כמתוכנן, וכללה מספר ישיבות, סיור בשטח, ואף ישיבת הוכחות ארוכה במיוחד שנמשכה יום שלם ובה נשמעו תשעה עדים. המחלוקת שחרצה את גורל התיק התעוררה בתום אותה ישיבת הוכחות, כאשר הבורר הורה לכל צד להפקיד סכום נוסף של 6,000 ש"ח על חשבון שכרו. המבקשים מחו על הדרישה באופן מידי וטענו כי הבינו מהשופטת המקורית בתיק, השופטת אייכנשטיין-שמלה, ששכר טרחתו של הבורר יעמוד על 1,000 ש"ח בלבד לפגישה. לטענתם, הסכמה זו הייתה הבסיס להחלטתם לפנות להליך הבוררות מלכתחילה. הם אף טענו כי בידם הקלטה פרטית בה נשמע לכאורה הצד שכנגד מאשר את הדברים.
הבורר דחה את טענותיהם מכל וכל. בהחלטה מפורטת שהוציא, הבהיר כי הסכום של 1,000 ש"ח לשעה הוא תעריפו להליך גישור, ואילו הליך בוררות, הכולל ניהול פרוטוקול, שמיעת עדים, מתן החלטות וכתיבת פסק דין, כרוך בשכר טרחה שונה. הוא ציין כי אין זה מתקבל על הדעת שבעבור יום דיונים שלם ייגבה סך של 1,000 ש"ח בלבד מכל צד. למרות ההבהרות והתראות חוזרות ונשנות, המבקשים עמדו בסירובם לשלם את הסכום הנוסף ואף פנו לבית המשפט בבקשה להחזיר את הדיון אליו, בקשה שנדחתה.
בסופו של דבר, ולאחר שהמבקשים לא שעו להתראותיו של הבורר במשך חודשים ארוכים, פעל הבורר בהתאם לסמכותו ונתן ביום 31.12.22 פסק דין הדוחה את תביעתם בשל אי-מילוי ציוויו לתשלום שכרו. בנוסף, חייב אותם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבים. לאחר מכן, בפסק דין משלים, קבע את שכרו הסופי וחייב את המבקשים גם בתשלום יתרת שכר הטרחה שסירבו להפקיד.
בבקשתם לביטול פסק הבורר בפני השופטת הירשפלד, העלו המבקשים שורה של טענות משפטיות, ובראשן כי הבורר חרג מסמכותו כשקבע שכר טרחה בניגוד למה שהוסכם, לטענתם. עוד טענו כי דחיית התביעה מסיבה טכנית מנוגדת לתקנת הציבור, כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לסכם את טענותיהם, וכי הבורר כלל לא הכריע בסכסוך לגופו.
השופטת הירשפלד דחתה את כל טענותיהם של המבקשים אחת לאחת וקבעה כי הן חסרות בסיס. היא ציינה שאם אכן שכר הטרחה היה נקודה כה מהותית עבור המבקשים, היה עליהם לעגן זאת בהסכם בוררות כתוב, דבר שלא נעשה. לכל היותר, קבעה השופטת, מדובר בטעות חד-צדדית של המבקשים לגבי גובה השכר, טענה שהיה עליהם להעלות בהליך נפרד לביטול הסכמתם לבוררות, כפי שבית המשפט כבר הורה להם לעשות בעבר.
השופטת הדגישה כי חוק הבוררות מסמיך את הבורר לקבוע את שכרו, ואם צד סבור שהשכר מוגזם, החוק קובע מנגנון ברור להפחתתו – הגשת בקשה לבית המשפט, אך ורק לאחר מתן פסק הבוררות. "במילים אחרות," כתבה השופטת, "לא ניתן למנוע מתן פסק בוררות באמצעות החלטה שלא לשלם לבורר את שכר הטרחה שהוא קבע, בטענה כי השכר שביקש מוגזם".
השופטת מתחה ביקורת על התנהלות המבקשים, וציינה כי הצעתם לבורר לשלם לו "לפנים משורת הדין" מחצית מהסכום שדרש "לא הפגינו נימוס (בלשון המעטה) כלפי הבורר". היא הוסיפה כי "מקח וממכר עם הבורר ביחס לשכרו אינו דבר מקובל ואף לא דבר ראוי". עוד קבעה כי היענות לבקשתם הייתה מהווה מתן "פרס" להתנהלותם הבלתי תקינה, והייתה פותחת פתח מסוכן למצבים בהם צד לבוררות ינסה לחבל בהליך לאחר שהתרשם כי הוא אינו נוטה לטובתו.
לפיכך, נקבע כי הבורר פעל בסמכות מלאה כאשר דחה את התביעה, וכי לא נפל כל פגם בהחלטתו. הבקשה לביטול פסק הבורר נדחתה, והפסק אושר.
ת"א 28944-02-23
