הקבלן טען שהקורונה והליכים משפטיים עיכבו את מסירת הדירה, ביהמ"ש חייב אותו בפיצוי של כ-170,000 ש"ח
פסק דין בבית משפט השלום בירושלים קובע כי חברת בנייה לא הוכיחה את טענותיה לעיכובים מוצדקים במסירת דירה בפרויקט תמ"א 38. השופטת קרן מילר מתחה ביקורת על אי-הצגת יומני עבודה וקבעה כי עיכובים מצד חברת החשמל הם סיכון שעל הקבלן לקחת בחשבון. בנוסף, נקבע כי החברה איבדה את זכותה לתקן את ליקויי הבנייה לאחר שלא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה כראוי.
פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים, ב-17 באוגוסט 2025, על ידי כבוד השופטת קרן מילר, שם קץ למאבק משפטי שניהלו זוג רוכשי דירה נגד חברת הבנייה "יהודה רחמים חברה לבנין בע"מ". הזוג, שרכש דירה חדשה בפרויקט תמ"א 38 ברחוב שטרן בירושלים, תבע את החברה על סך של 275,787 ש"ח בגין איחור משמעותי במסירת הדירה וליקויי בנייה רבים. בית המשפט קיבל חלק ניכר מהתביעה וחייב את החברה הקבלנית לשלם לזוג פיצויים והוצאות בסכום כולל של כ-170,000 ש"ח.
על פי הסכם המכר שנחתם בספטמבר 2019, החברה התחייבה למסור את הדירה לרוכשים עד ל-9 בנובמבר 2021. בפועל, הדירה נמסרה רק בחודש אוגוסט 2022, איחור של למעלה מתשעה חודשים. החברה הנתבעת טענה להגנתה כי האיחור נבע משורה של גורמים שלא היו בשליטתה, ועל כן היא פטורה מתשלום פיצויים. בין היתר, נטען לעיכובים שנגרמו עקב מגפת הקורונה, סחבת מצד חברת החשמל בהעתקת שנאי, הליכים משפטיים שפתחו דיירים אחרים בבניין, וכן שינויים שביקשו התובעים עצמם לבצע בדירה.
השופטת מילר דחתה את רוב טענותיה של החברה הקבלנית בזו אחר זו, תוך שהיא מותחת ביקורת על היעדר ראיות מספקות. באשר לטענת העיכוב בשל מגפת הקורונה, קבעה השופטת כי "צמד המילים 'משבר הקורונה' אינו בבחינת מילות קסם, שיש בהן כדי להצדיק באופן גורף כל איחור בבניה". היא ציינה כי על הקבלן מוטל הנטל להוכיח קשר סיבתי קונקרטי בין המגפה לעיכוב בפרויקט הספציפי. במקרה זה, החברה הציגה טענות כלליות וטבלאות היעדרות עובדים שלא נערכו בזמן אמת. נקודה מכרעת בהחלטה הייתה אי-הצגת יומני עבודה של הפרויקט, שהיו יכולים לשפוך אור על היקף הפעילות באתר בתקופת הקורונה. השופטת תמהה על כך, במיוחד לאור העובדה שהסכם החברה עם קבלן המשנה כלל חובה מפורשת לנהל יומנים כאלה.
גם הטענה לעיכוב מצד חברת החשמל נדחתה. השופטת קבעה כי עיכובים כאלה הם סיכון שגרתי ומוכר בענף הבנייה, ועל חברה יזמית וקבלנית להביאם בחשבון בתכנון לוח הזמנים. יתרה מכך, מעיון בראיות עלה כי העבודות להעתקת השנאי היו אמורות להסתיים עוד לפני פרוץ המגפה, כך שלא ניתן לקשור בין שני הגורמים.
טענות נוספות של החברה, הנוגעות להליכים משפטיים מול דיירים, נדחו גם הן מחוסר הוכחה. בית המשפט מצא כי צו המניעה שהוצא התייחס לחלק מסוים וקטן בבנייה ולא היה אמור לעכב את הפרויקט כולו.
בסופו של דבר, בית המשפט הכיר בעיכוב של 30 יום בלבד, שעליו הסכימו הצדדים במסגרת הסכם שינויים. לאחר ניכוי תקופה זו, קבע בית המשפט כי החברה איחרה במסירת הדירה במשך 8 חודשים, ועליה לפצות את התובעים בהתאם לחוק המכר (דירות). הפיצוי חושב על בסיס דמי שכירות חודשיים של 5,400 ש"ח (כפי שקבע מומחה בית המשפט) כפול 1.5, ובסך הכל 78,300 ש"ח (לאחר הצמדה).
הסוגיה השנייה בתביעה עסקה בליקויי בנייה. התובעים טענו כי מסרו לחברה דוח ליקויים מפורט עוד לפני קבלת הדירה, אך החברה ביצעה תיקונים חלקיים ושטחיים בלבד. החברה טענה מנגד כי זכותה לתקן את הליקויים עומדת לה, וכי התביעה הוגשה בטרם חלפה "שנת הבדק".
השופטת מילר דחתה את טענת החברה וקבעה כי היא איבדה את זכותה לתיקון. בפסק הדין צוין כי הזכות לתיקון אינה אינסופית, וכאשר קבלן מקבל הזדמנות לתקן וכשל בכך, אין לכפות על הרוכש תיקונים חוזרים ונשנים. במקרה זה, החברה קיבלה את דוח הליקויים הראשון, הודתה בקבלתו והבטיחה לטפל בו, אך בפועל ליקויים רבים לא תוקנו כראוי. לפיכך, נקבע כי על החברה לשלם לתובעים פיצוי כספי לתיקון הליקויים על ידי אנשי מקצוע מטעמם. סכום הפיצוי בגין הליקויים, בתוספת מע"מ והוצאות המומחים ששכרו התובעים, הועמד על 63,747 ש"ח.
בסיכום, חויבה חברת "יהודה רחמים חברה לבנין בע"מ" לשלם לתובעים סך של 142,047 ש"ח, בתוספת החזרי אגרות משפט בסך 7,089 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.
ת"א 6848-05-23
