נכדים שטענו לדיירות מוגנת יפנו מדירת סביהם עקב אי הגשת ראיות
בית משפט השלום בירושלים קבע כי נטל ההוכחה לקבלת מעמד של "דייר נגזר" מוטל באופן מלא על הטוענים לכך, והימנעותם של הנתבעים מהגשת תצהירים או הבאת עדים היוותה שיקול מכריע בפינויים מהנכס.
בית משפט השלום בירושלים הורה על פינויים של בני זוג מדירה בשכונת שומרי אמונים בירושלים, בה התגוררו סבם וסבתם המנוחים במשך עשרות שנים כדיירים מוגנים. בפסק דין מנומק שניתן ביום 5 במרץ 2025 , קבעה כבוד השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה, כי הנתבעים, נכדיהם של הדיירים המקוריים, לא עמדו בנטל להוכיח את זכאותם למעמד של "דיירות נגזרת" או "נדחית" על פי חוק הגנת הדייר, וזאת בעיקר בשל בחירתם שלא להגיש כל ראיות מטעמם, לרבות תצהירי עדות ראשית.
התביעה הוגשה על ידי עמותת "כולל שומרי החומות לצדקת רבי מאיר בעל הנס", שהינה בעלת הזכויות בדירה. בלב המחלוקת עמדה השאלה המרכזית: האם הנתבעים, שהם נכדיה של הדיירת המוגנת המקורית, זכאים לרשת את זכות הדיירות המוגנת ולהמשיך להתגורר בנכס. חוק הגנת הדייר קובע תנאים מצטברים ומדוקדקים להעברת הזכות לדורות הבאים. על פי סעיף 20(ב) לחוק, קרוביו של דייר שנפטר יכולים להפוך לדיירים מוגנים, בתנאי שהתגוררו עמו בדירה לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, וכן בתנאי שלא הייתה להם דירה אחרת למגוריהם באותה עת.
התובעת טענה כי הזכות המקורית הוענקה לסב המשפחה, מר אברהם הרשלר ז"ל, בלבד, וכי רעייתו לא הייתה דיירת מוגנת מקורית. עוד טענה, וזו הנקודה המכרעת, כי הנתבעים לא הוכיחו את שני התנאים הבסיסיים הנדרשים בחוק: מגורים משותפים עם הסבתא במשך שישה חודשים לפני פטירתה, והיעדר דירה חלופית בבעלותם. התובעת הדגישה כי הימנעותם המוחלטת של הנתבעים מהגשת תצהירים, מהבאת עדים כגון שכנים או קרובי משפחה, יוצרת חזקה משפטית הפועלת נגדם – ההנחה היא שאם היו מעידים, עדותם הייתה מחזקת דווקא את גרסת התובעת.
מנגד, הנתבעים טענו כי סבם וסבתם היו שניהם דיירים מוגנים מקוריים, וכי הם עצמם עברו להתגורר עם סבתם בחודש אוקטובר 2019, למעלה מחצי שנה לפני פטירתה, ולא הייתה להם דירה אחרת. הם טענו כי הנטל להוכיח שהם אינם דיירים מוגנים מוטל על התובעת , וכי העובדה שלא הגישו תצהירים אינה צריכה לפעול לחובתם, שכן הם התייצבו לדיון והיו מוכנים להיחקר, אך בא כוח התובעת סירב לכך. לחילופין, ביקשו הנתבעים מבית המשפט להעניק להם "סעד מן הצדק", בטענה כי הם מעוטי יכולת ופינויים מהדירה יהיה שקול להשלכתם לרחוב עם ילדיהם הקטינים.
בפסק הדין, השופטת אייכנשטיין שמלה דחתה את טענות הנתבעים אחת לאחת. ראשית, היא קבעה כי ההלכה הפסוקה המושרשת היא שנטל ההוכחה לקיומם של תנאי הדיירות הנגזרת מוטל באופן מלא על הטוען לכך – במקרה זה, על הנתבעים. "אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהגב' הרשלר ז"ל הייתה דיירת מקורית…", כתבה השופטת, "…עדיין הנטל על הנתבעים להוכיח את שני התנאים המצטברים… את תקופת מגוריהם עם המנוחה שישה חודשים לפחות לפני פטירתה, ואת העובדה כי באותה עת לא הייתה בבעלותם דירת מגורים".
השופטת מתחה ביקורת נוקבת על התנהלותם הדיונית של הנתבעים: "הנתבעים בחרו שלא להגיש ראיות ולו גם תצהירי עדות ראשית שלהם… ומכאן שלא עמדו בנטל האמור כלל". היא קבעה כי הימנעות זו לא רק שמובילה למסקנה שהנטל לא הורם, אלא אף "יוצרת חזקה כי עדותם של הנתבעים עצמם, או הבאת עדים מטעמם, היו עלולים לחזק את עמדת התובעת".
גם בקשתם לסעד מן הצדק נדחתה. השופטת קבעה כי סעד זה מיועד לדיירים מוגנים שקיימת נגדם עילת פינוי, אך מאחר שנקבע כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים כלל, אין מקום לשקול סעד זה. למעלה מן הצורך, הוסיפה השופטת, כי גם אם היה מקום לשקול זאת, הנתבעים לא הניחו כל תשתית עובדתית לגבי מצבם הכלכלי, ואף לא הצהירו שאין בבעלותם דירה אחרת.
בסופו של דבר, התביעה התקבלה במלואה , והשופטת הורתה לנתבעים לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ עד ליום 5 במאי 2025. בנוסף, חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות התובעת בסך 7,500 ש"ח. בית המשפט אף נעתר לבקשת התובעת ונתן היתר לפיצול סעדים, שיאפשר לה להגיש תביעה כספית נפרדת לדמי שימוש ראויים עבור התקופה בה החזיקו הנתבעים בנכס שלא כדין.
ת"א 48463-05-21
