תביעה בענף היהלומים נדחתה על הסף: בית המשפט מתח ביקורת חריפה על היעדר ראיות והתנהלות התובעת
בית משפט השלום בתל אביב דחה תביעה בסך 980,000 ש"ח בין שתי חברות יהלומים, תוך שהוא קובע כי חלק אחד מהתביעה התיישן, וחלק אחר הוגש בשיהוי קיצוני. בפסק הדין צוין כי התובעת לא הציגה ראיות בסיסיות להוכחת טענותיה, לרבות כתב ערבות שלכאורה עמד בבסיס התביעה, ואף התעלמה מטענות זיוף שהועלו נגדה.
בפסק דין חריף ונוקב, דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כספית בסך 980,000 שקלים שהגישה חברת "אל. בי. אר. יהלומים בע"מ" כנגד חברת "סי.טי.בי. יהלומים בע"מ" ובעל השליטה בה, יניב שלמה אפרון. פסק הדין, שניתן ב-21 בספטמבר 2025 על ידי כבוד השופט אביים ברקאי, קבע כי התביעה הוגשה שנים רבות לאחר האירועים הנטענים, כאשר רכיב מרכזי בה התיישן, והרכיב השני הוגש בשיהוי כבד של כמעט שבע שנים, ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות. השופט מתח ביקורת על הכשל הראייתי המוחלט של התובעת, שהגישה את תביעתה מבלי להציג מסמכים מהותיים, והתעלמה מטענות קשות בדבר זיוף חתימות על שיקים.
התביעה התבססה על שני רכיבי חוב עיקריים. הראשון, חוב בסך 70,210 דולר, נגע ליהלומים שלטענת התובעת נמסרו לנתבעים ב"ממו" (מסמך רישום מקובל בענף) עוד בפברואר 2015, אך תמורתם או היהלומים עצמם מעולם לא הוחזרו. הרכיב השני, בסך 128,077 דולר, נסוב סביב טענת התובעת כי נאלצה לפרוע את חובות הנתבעים כלפי צד שלישי, חברת "מאיר אליה יהלומים בע"מ", וזאת מכוח ערבות שנתנה להם.
השופט ברקאי קבע כי התביעה בגין רכיב החוב הראשון, שמקורו במסמך "ממו" מיום 18 בפברואר 2015, פשוט התיישנה. התביעה הוגשה ב-29 בינואר 2023, כמעט שמונה שנים לאחר המועד הנטען, וזאת מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בחוק. בית המשפט דחה את טענות התובעת כי יש להשהות את מרוץ ההתיישנות עקב מרמה, וקבע כי טענות אלו נטענו "בעלמא" וללא כל הוכחה. מעבר לכך, ציין השופט כי גם לולא ההתיישנות, התביעה ברכיב זה לא הוכחה כלל, שכן התובעת לא הציגה כל אסמכתה חשבונאית או רישום בספריה להוצאת היהלומים מהמלאי שלה.
באשר לרכיב החוב השני, קבע בית המשפט כי אף שהתביעה לא התיישנה פורמלית, היא הוגשה בשיהוי כבד ובלתי מוסבר. התשלום הראשון שלכאורה ביצעה התובעת עבור הנתבעים היה ב-15 בפברואר 2016, והתביעה הוגשה כשבועיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות. השופט קבע כי שיהוי זה גרם לנתבעים נזק ראייתי כבד, שכן העד המרכזי בפרשה, מאיר אליה ז"ל, הלך לעולמו עוד לפני הגשת התביעה.
פסק הדין מפרט שורה ארוכה של כשלים ראייתיים מצד התובעת. הטענה המרכזית לתשלום חוב הנתבעים התבססה על כתב ערבות שלכאורה חתמה עליו התובעת. אלא שמסמך כזה לא הוצג מעולם. בחקירתו הנגדית, מנהל התובעת, יורי רביניאן, אף הודה כי "בבורסה אין כזה דבר" וכי כתב ערבות חתום כלל לא היה קיים, בניגוד מוחלט להצהרתו בתצהיר.
יתרה מכך, התובעת טענה כי פרעה את חוב הנתבעים לאחר ששיקים שמסרו למאיר אליה חוללו. עם זאת, לא הוצגה כל ראיה לחילול השיקים – לא דפי בנק ולא חותמת כלשהי על השיקים המעידה כי לא כובדו. הנתבעים, מנגד, טענו כי החתימות על השיקים מזויפות. השופט קבע כי על פי ההלכה, הנטל להוכיח את אמיתות החתימה רובץ על התובע המסתמך על השטר, והתובעת בחרה שלא להתמודד כלל עם טענת הזיוף ולא הגישה חוות דעת גרפולוגית. השופט אף העיר כי עיון חטוף בשיקים מעלה כי החתימות אינן זהות ונראות לעיתים כ"קשקושים".
עדותה של ענת אוחיון, בתו של מאיר אליה המנוח, נדחתה גם היא על ידי בית המשפט, שקבע כי מדובר בעדות שמיעה שאין לתת לה משקל. גב' אוחיון הודתה שלא הייתה מעורבת בסיטואציה בזמן אמת, לא ראתה מעולם כתב ערבות, ולא ידעה להציג אסמכתאות לחילול השיקים.
לאור כל האמור, דחה השופט ברקאי את התביעה במלואה וחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 47,000 ש"ח.
ת"א 70506-01-23
