פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים, במסגרתו נדחתה תביעת לשון הרע שהגישה חברת ניהול נגד חברת ועד בית, מעורר שאלות נוקבות וחשובות על אודות האיזון העדין שבין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ובמיוחד על השימוש הגובר והולך בטענה של "תביעת השתקה" ככלי לדחיית תביעות על הסף. פסק הדין, בעניין מ.ז. שמדר ניהול פרוייקטים בע"מ נ' סילבי ספיר, מהווה מקרה מבחן מרתק, אך התוצאה שלו, חרף נימוקיה המלומדים של השופטת טלי להב, צריכה להדליק נורה אדומה לכל מי שהגנה על שמו הטוב יקרה לליבו.
בקליפת אגוז, חברת ניהול הגישה תביעת דיבה בסך 70,000 ש"ח נגד דיירת ששימשה כדוברת נציגות הבית המשותף, לאחר שזו פרסמה בקבוצת דיירים הודעה בה תיארה את התנהלות החברה כ"מתנשאת, פטרנליסטית, דורסנית, עושקת וכושלת". בית המשפט קבע כי מדובר ב"תביעת השתקה" קלאסית, המנצלת לרעה את ההליך המשפטי כדי להרתיע אזרחים מלהשמיע ביקורת לגיטימית, ודחה את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות.
על פניו, התוצאה נראית צודקת. אנו רוצים לעודד שיח ציבורי ער, בוודאי כאשר מדובר בגופים המספקים שירות לציבור, וחברת ניהול היא גוף כזה. אולם, מבט מעמיק יותר חושף בעייתיות מטרידה. חוק איסור לשון הרע לא בוטל. הוא עדיין קיים בספר החוקים של מדינת ישראל, ומטרתו להגן על שמו הטוב של אדם או תאגיד. האם הביטויים בהם השתמשה הנתבעת אינם מהווים "לשון הרע" על פי הגדרת החוק? קשה מאוד להתווכח עם הקביעה שהם כן. מדובר בביטויים קשים, פוגעניים, כאלה שבהחלט עלולים לבזות ולהשפיל את מושאם.
כאן נכנסת הבעיה המרכזית שלי עם פסק הדין ועם המגמה שהוא מייצג. בית המשפט לא דן לעומק בשאלה אם עומדות לנתבעת הגנות המנויות בחוק, כמו "אמת דיברתי" או "תום לב". תחת זאת, הוא בחר במסלול עוקף: הוא בחן את מניעי התובעת ואת פערי הכוחות בין הצדדים, ועל בסיסם קבע כי עצם הגשת התביעה היא מעשה פסול, גם אם קיימת עילת תביעה לכאורה.
זוהי גישה מסוכנת. האם תביעה על סכום נמוך יחסית (70,000 ש"ח אינו סכום "אסטרונומי" בעולם המשפט), אשר נסמכת על התבטאויות פוגעניות מובהקות, יכולה להיחשב "תביעת השתקה" רק משום שהתובע הוא תאגיד והנתבעת היא אדם פרטי? היכן עובר הגבול? האם כל עסק קטן שיתבע לקוח על פרסום פוסט משמיץ בפייסבוק יסווג כעת כמי שמגיש "תביעת השתקה"? התוצאה היא ערעור של הוודאות המשפטית ויצירת אפקט מצנן הפוך – השתקת תובעים פוטנציאליים החוששים כי תביעתם הלגיטימית תיצבע בצבעי בריונות ותידחה עוד בטרם דיון לגופה.
הבעיה אינה נעוצה ברצון להגן על חופש הביטוי, אלא בדרך שנבחרה לעשות זאת. במקום שהמחוקק יסדיר את סוגיית תביעות ההשתקה באופן ברור ומובנה, אנו עדים למהלך של "חקיקה שיפוטית" במסווה של פסיקה. בית המשפט העליון אכן הציב בפסיקותיו האחרונות "סממנים" לזיהוי תביעות השתקה, אך סממנים אלו רחבים, נתונים לפרשנות ובעצם מעניקים לשופט היושב בדין כוח עצום להחליט באופן בררני וסובייקטיבי מהי תביעת השתקה ומהי תביעה לגיטימית. זוהי פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות.
אם החברה הישראלית סבורה כי יש צורך להגביל את כוחם של תאגידים בהגשת תביעות דיבה, הפתרון הנכון הוא שינוי החוק. ניתן, למשל, לקבוע בחקיקה הליך מקדמי מהיר לבחינת תביעות העונות לקריטריונים ברורים של "תביעת השתקה". ניתן להגדיר תקרת פיצויים בתביעות הנוגעות לדיון ציבורי, או לקבוע כי תאגידים יידרשו להוכיח נזק ממשי כתנאי לפיצוי. פתרונות כאלה ייצרו כללים ברורים ושווים לכולם, במקום להותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של כל שופט ושופט.
פסק הדין בעניין שמדר הוא אולי ניצחון קטן לאקטיביזם הצרכני, אך הוא עלול להתברר כהפסד גדול לשלטון החוק. הוא מערער את ההגנה על הזכות לשם טוב ומפקיד בידי בתי המשפט כלי רב עוצמה ללא קריטריונים חקיקתיים ברורים. בסופו של יום, במקום לחזק את השיח הציבורי, אנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות של אנרכיה, בה כל אדם יכול להשמיץ חופשי, בעוד הזכות הבסיסית להגנה על השם הטוב הופכת לאות מתה.
נתקלתם בסוגיה דומה? הוגשה נגדכם תביעת לשון הרע הנחזית כתביעת השתקה, או שמא הגשתם תביעה צודקת שנדחתה בטענה דומה? אתם מוזמנים לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי.
