תביעת לשון הרע נדחתה: הטלת עיקול בהוצאה לפועל אינה מהווה עילה לתביעה
בית משפט השלום בתל אביב קבע כי פרסום הנעשה על ידי רשם ההוצאה לפועל, מתוקף סמכותו המעין-שיפוטית, נהנה מחסינות מוחלטת מתביעות דיבה, גם אם נעשה בזדון. בנוסף, נקבע כי מאחר שהחוב לא שולם במלואו, הרי שהעיקול היה מוצדק והגנת "אמת בפרסום" עומדת לזוכים.
בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה לאחרונה תביעת לשון הרע בסך 155,000 שקלים שהגישה חברת יזמות נדל"ן נגד חברה אחרת ובעליה, בטענה כי הטלת עיקולים על נכסיה במסגרת הליכי הוצאה לפועל מהווה הוצאת דיבה ופגיעה בשמה הטוב. בפסק דין מקיף ומנומק, שניתן ב-21 בספטמבר 2025 , קבע השופט אביים ברקאי כי גם אם הטלת עיקול מהווה לשון הרע, עומדות לנתבעים שתי הגנות מרכזיות ומוחלטות בחוק איסור לשון הרע: הגנת "פרסום מותר" והגנת "אמת בפרסום".
ההליך המשפטי נסוב סביב סכסוך שהתגלע בין חברת "בייקר סטריט וורקשופ אינטריור ארכיטקצ'ר אנד דיזיין" (התובעת) , לבין חברת "צמח נדל"ן בע"מ" ובעליה, אברהם צמח (הנתבעים). תחילתו של הסיפור בהליך משפטי קודם בבית המשפט המחוזי, שבסיומו, ב-2 בינואר 2022, חויבה "בייקר סטריט" לשלם ל"צמח נדל"ן" הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח תוך 60 יום.
לטענת התובעת היא שילמה את החוב באמצעות שיק שנמסר למשרד באי כוחם של הנתבעים ב-19 ביולי 2022. אולם, 12 ימים לאחר מכן, ב-31 ביולי 2022, פתחו הנתבעים תיק הוצאה לפועל נגדה בגין אותו חוב. לטענתה, למרות שהשיק נפרע ב-8 באוגוסט 2022 , הנתבעים לא פעלו לסגירת התיק, ובמסגרתו הוטלו עיקולים על נכסיה אצל שלושה עשר גופים שונים. התובעת טענה כי פתיחת התיק והטלת העיקולים נעשו בחוסר תום לב, בכוונה לפגוע בשמה הטוב ובפעילותה העסקית.
מנגד, הנתבעים טענו כי לא הייתה להם כל ידיעה אישית על נסיבות הטלת העיקול, וכי ההליכים נוהלו במלואם על ידי משרד עורכי הדין שייצג אותם. טענתם המרכזית הייתה שהעיקול היה מוצדק, שכן השיק על סך 10,000 ש"ח לא כיסה את מלוא החוב. מאחר שהתשלום בוצע באיחור של למעלה מחצי שנה, הצטברו לחוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן הוצאות פתיחת תיק ההוצאה לפועל. לפיכך, במועד הטלת העיקולים, עדיין עמדה לחובתה של התובעת יתרת חוב, וההליך היה חוקי.
השופט ברקאי ניתח לעומק את הסוגיות המשפטיות. תחילה, קבע כי על אף שהדעה הרווחת בפסיקה היא שהטלת עיקול אכן עלולה להוות הוצאת לשון הרע, במקרה זה עומדת לנתבעים הגנת "פרסום מותר" הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה מעניק חסינות מוחלטת לפרסומים שנעשו על ידי שופט או כל אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית. השופט פסק כי רשם ההוצאה לפועל נחשב לבעל סמכות כזו, ולכן עיקול שהוטל במסגרת הליכים בפניו מהווה "פרסום מותר" שאינו יכול לשמש עילה לתביעה. "מדובר בהגנה מוחלטת גם אם הדברים שפורסמו היו שקריים והמפרסם פעל בחוסר תום לב או בזדון", ציין השופט בפסק הדין. הוא הוסיף והדגיש כי העיקולים הוטלו באופן יזום ואוטומטי על ידי לשכת ההוצאה לפועל, במסגרת "המסלול המקוצר", ולא כתוצאה מבקשה פרטנית של הנתבעים.
מעבר לכך, קבע השופט כי גם אם הגנה זו לא הייתה חלה, התביעה הייתה נדחית מכוח הגנת "אמת בפרסום". הוא קיבל את טענת הנתבעים וקבע כממצא עובדתי שבמועד הטלת העיקולים, התובעת עדיין הייתה חייבת כספים לנתבעת 3. "התובעת ידעה היטב שהיא מעבירה שיק ובו סכום נמוך מסכום חובה", כתב השופט, ודחה את טענת התובעת כי ניהלה משא ומתן על ויתור הריבית, טענה שלא הובאה לה כל ראיה. "במועד הטלת העיקולים עמד לתובעת חוב כלפי הנתבעת 3 והשיק שהועבר בעיכוב רב… לא כיסה את מלוא אותו חוב ולכן העיקולים הוטלו כדין".
השופט גם דחה את טענת התובעת בעניין עוולת הרשלנות, וקבע כי היא לא הוכיחה את יסודות העוולה, ובפרט לא הוכיחה קיומו של נזק כלשהו. לבסוף, פסק השופט ברקאי כי התביעה נדחית במלואה וחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח לנתבעים.
ת"א 42821-03-23
