איש העסקים שיקר בבית המשפט והשמיץ עורך דין חויב לשלם 120,000 שקלים
בפסק דין חריף ויוצא דופן, דחה בית משפט השלום בירושלים תביעה של איש עסקים נגד בנק ירושלים ועורך דין שייצג אותו, לאחר שקבע כי התובע מסר שקרים ביודעין בעדותו בנושאים מהותיים. במקביל, קיבל בית המשפט את תביעת לשון הרע הנגדית שהגיש עורך הדין, וחייב את איש העסקים בפיצויים ובהוצאות משפט בסכום כולל של 120,000 שקלים.
הסאגה המשפטית המורכבת, שהתנהלה בפני כבוד השופט איתן כהן בבית משפט השלום בירושלים, הגיעה לסיומה ב-14 באוקטובר 2025, עם מתן פסק דין מפורט ונוקב. פסק הדין איחד שתי תביעות הדדיות: האחת, תביעה שהגיש איש העסקים ובעל משרד פרסום, מר שלמה פריימן, נגד בנק ירושלים ועורך הדין עמנואל צנטלר, בטענה לנזקים שנגרמו לו עקב הליכי גבייה והוצאה לפועל שלטענתו היו בלתי חוקיים. השנייה, תביעת לשון הרע שהגיש עו"ד צנטלר נגד פריימן, בגין שורה של מכתבים משמיצים ששלח האחרון לגורמים בכירים בבנק וללשכת עורכי הדין.
תחילת הפרשה בשנת 2014, כאשר פריימן, שלקח הלוואות מבנק ירושלים לרכישת כלי רכב, החל לפגר בתשלומים וצבר חוב של כ-11,500 שקלים. הבנק שכר את שירותיו של עו"ד צנטלר, שפעל לתפיסת אחד מכלי הרכב המשועבדים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בתגובה, פתח פריימן במתקפה חריפה נגד עורך הדין. הוא שלח מכתבים למנכ"ל הבנק, ליו"ר הדירקטוריון, ליועצת המשפטית ולבכירים נוספים, וכן הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין. במכתבים אלה האשים את עו"ד צנטלר, בין היתר, ב"שקר במצח נחושה", "ניסיון להונות את הבנק", "התנהלות שקרית", "מעילה בתפקיד" ו"הפרת חובות נאמנות".
בתביעתו, טען פריימן כי הבנק ועו"ד צנטלר פעלו נגדו שלא כדין. בין היתר טען כי הבנק התעלם מהוראת קבע חדשה שהייתה אמורה לכסות את החוב, לא נתן לו התראה לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל, וכי עו"ד צנטלר מימש כספי פיקדון שהפקיד בחשבון נאמנות ללא הסכמתו.
אולם, השופט איתן כהן דחה את תביעתו של פריימן מכל וכל, תוך שימוש בנימוקים חריפים. הנימוק המרכזי לדחייה היה קביעתו החד-משמעית של בית המשפט כי פריימן שיקר בעדותו באופן שיטתי ובנושאים המצויים בלב המחלוקת. "פריימן, טען בעדותו מספר טענות שהתבררו, בלשון עדינה, כבלתי נכונות", כתב השופט בפסק הדין. בית המשפט הסתמך על הכלל המשפטי "המשקר בדבר אחד משקר בהכול" (Falsus in Uno, Falsus in Omnibus), וקבע כי מי שמוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי, דין תביעתו להידחות.
השופט פירט ארבעה שקרים מרכזיים בעדותו של פריימן:
- התעלמות מהוראת הקבע: פריימן טען שהבנק התעלם במזיד מהוראת קבע חדשה מחשבונה של אשתו. אולם, מתמלול שיחת טלפון שהוצג כראיה, עלה כי אשתו היא שביקשה מפורשות מנציג הבנק שלא להשתמש בהוראה לגביית חוב הפיגורים, אלא רק לתשלומים שוטפים, מכיוון שלא היה כיסוי מספיק בחשבון.
- אי ידיעה על החוב: פריימן טען שלא ידע שחוב הפיגורים לא הוסדר. גם טענה זו הופרכה באמצעות תמליל שיחה בינו לבין נציג הבנק, שבו הוא דן מפורשות בחוב הקיים.
- אי ידיעה על הוראת הקבע: פריימן טען שלא ידע כלל על הוראת הקבע שאשתו חתמה עליה. השופט קבע כי טענה זו "הופרכה באופן מוחלט" מתמליל שיחתו, שבה אמר במפורש: "מה שבעצם חתמנו בהוראת קבע זה מכסה חוב של חמש אלף".
- אי ידיעה על זכות הערעור: פריימן טען שלא ידע כי עומדת לו זכות לערער על החלטת רשם ההוצאה לפועל לממש פיקדון בסך 10,000 שקלים שהפקיד. בית המשפט קבע כי גם זו טענה לא נכונה, שכן פריימן הסכים במפורש ובכתב להצעה של עו"ד צנטלר, שכללה מועד אחרון (15.11.2014) להגשת בקשה לבית המשפט בעניין – בקשה שמעולם לא הגיש.
בנוסף לקביעה כי שיקר, דחה בית המשפט את התביעה גם מהטעם של "השתק פלוגתא". נקבע כי פריימן לא ערער על אף אחת מהחלטות רשם ההוצאה לפועל בזמן אמת, ולכן הוא מנוע מלתקוף אותן כעת במסגרת תביעה אזרחית נפרדת.
במקביל לדחיית תביעתו של פריימן, קיבל בית המשפט את תביעת לשון הרע של עו"ד צנטלר. השופט קבע כי הביטויים החריפים שבהם השתמש פריימן במכתביו – האשמות במרמה, שקר והונאה – מהווים לשון הרע חמורה, שיש בה "פוטנציאל לפגוע במשלח ידו של עו"ד צנטלר, לפגוע במוניטין המקצועי שלו… להשפילו בעיני הבריות, ולבזותו".
בית המשפט דחה את טענות ההגנה של פריימן, וקבע כי הוא לא פעל בתום לב, לא הוכיח את אמיתות האשמותיו, ידע שחלק מטענותיו אינן אמת, ופעל מתוך כוונה לפגוע בעו"ד צנטלר "במידה גדולה משהייתה סבירה".
בסופו של יום, פסק השופט כהן כי תביעתו של פריימן נדחית, והוא חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים (עו"ד צנטלר ובנק ירושלים) הוצאות משפט בסך 20,000 שקלים, ובסך הכל 40,000 שקלים. בתביעתו של עו"ד צנטלר, שייצג את עצמו בהליך, חויב פריימן לשלם פיצוי בסך 60,000 שקלים (10,000 שקלים בגין כל אחד מששת הפרסומים המשמיצים), ובנוסף הוצאות משפט בסך 20,000 שקלים. הסכום הכולל שבו חויב פריימן עומד על 120,000 שקלים. כמו כן, הוצא נגדו צו קבוע האוסר עליו להפיץ את המכתבים המשמיצים.
ת"א 5258-07-17
