בית המשפט דחה את בקשת לינקדאין למחוק תביעה ייצוגית וסלל את הדרך לדיון בישראל
בהחלטה משמעותית עבור הצרכנים הישראלים, קבע בית המשפט כי לענקית הטכנולוגיה העולמית יש זיקות מספיקות לישראל כדי לעמוד בפני תביעה במדינה, וזאת למרות סעיף בהסכם המשתמש שלה הקובע את קליפורניה כפורום המשפטי הבלעדי.
בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד ענקית הרשתות החברתיות המקצועיות לינקדאין תידון בישראל, לאחר שבית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את בקשת התאגיד לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות שיפוט. החלטה שניתנה ביום 14 באוקטובר 2025, על ידי כבוד השופטת כרמית בן אליעזר, מהווה ניצחון נוסף לצרכנים הישראלים במאבק המשפטי הגובר לחייב חברות טכנולוגיה גלובליות לתת דין וחשבון תחת החוק המקומי.
הבקשה המקורית לאישור התביעה הייצוגית הוגשה ב-26 בנובמבר 2023, על ידי המשתמשים הישראלים רעות לוי וניצן יעקובי. לטענתם, לינקדאין, תאגיד שמושבו בארצות הברית, מחדשת באופן אוטומטי וחד-צדדי את המנויים לשירות הפרימיום שלה בתשלום. יתרה מזאת, נטען כי כאשר משתמשים מבקשים לבטל את המנוי, השירות אינו מופסק באופן מיידי, אלא ממשיך עד לתום תקופת החיוב, ללא מתן החזר יחסי עבור הזמן שנותר. פרקטיקות אלו, לטענת המבקשים, מהוות הפרה ישירה של חוק הגנת הצרכן הישראלי.
בתגובה, לינקדאין הגישה בקשה לכפירה בסמכות בית המשפט הישראלי לדון בתביעה. הגנת החברה נשענה על שני טיעונים מרכזיים. ראשית, נטען כי התביעה מבוססת באופן שגוי על הדין הישראלי, בעוד שלפי כללי ברירת הדין הבינלאומיים וסעיף ספציפי בהסכם המשתמש של החברה, הדין החל הוא זה של מדינת קליפורניה. שנית, לינקדאין טענה כי ישראל אינה הפורום הנאות לדיון בהליך ("forum non conveniens"), וכי יש לנהל את המשפט בקליפורניה.
לינקדאין חיזקה את עמדתה בטענה כי זיקותיה לשוק הישראלי היו מוגבלות במועד הגשת התביעה. לטענתה, שירותיה והמסמכים המשפטיים שלה לא היו זמינים בעברית, לא היה קיים שירות לקוחות בעברית, ומספר המשתמשים הישראלים היווה אחוז זניח מכלל המשתמשים בעולם. החברה טענה כי היא פלטפורמה גלובלית שאינה מכוונת באופן ספציפי לישראל, ולכן אין לחייבה להתדיין בבתי המשפט המקומיים.
המבקשים, מנגד, הציגו תמונה של חברה המעורבת עמוקות בשוק הישראלי. הם טענו כי בלינקדאין משתמשים מיליוני ישראלים המפרסמים תוכן בעברית על בסיס יומיומי , כי החברה הקימה משרד פיזי עם עשרות עובדים ישראלים עוד לפני הגשת התביעה , וכי משתמשים יכולים לשלם עבור שירותים בשקלים חדשים. באופן מכריע, הם הדגישו כי אפילו ממשלת ישראל משתמשת בשירותי לינקדאין לגיוס עובדי מדינה, ומעסיקים ישראלים מנהלים קמפיינים ממוקדים לקהל הישראלי בפלטפורמה. הם טענו כי הסעיף בהסכם המשתמש, המחייב דיון בקליפורניה, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד ויש לבטלו, עמדה הנתמכת בתקדימים עדכניים של בית המשפט העליון.
בהחלטתה המפורטת, ניתחה השופטת בן אליעזר את הסוגיות המשפטיות המורכבות תוך התייחסות לפסיקה המתפתחת בנוגע לתאגידים גלובליים. היא הסתמכה באופן נרחב על פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון בעניין אגודה, אשר קבע עיקרון מנחה: לפני שבית המשפט בוחן את תוקפו של סעיף "ברירת דין" בחוזה, עליו לקבוע תחילה איזה דין חל לפי כללי ברירת הדין הרגילים, ובראשם "מקום ביצוע העוולה". בפעילות מקוונת, שאלה זו מתמקדת בשאלה האם לתאגיד הזר יש "פעילות בישראל" משמעותית.
השופטת ציינה כי ל"פעילות" זו יש רכיב אובייקטיבי (היקף הפעילות הכלכלית) ורכיב סובייקטיבי (מאמצי החדירה של החברה לשוק המקומי). ביישום מסגרת זו, היא מצאה ראיות משכנעות לנוכחותה המהותית של לינקדאין. בעוד שהיא הכירה בטענות לינקדאין לגבי היעדר ממשק בעברית במועד הרלוונטי, היא קבעה כי הראיות על מיליוני משתמשים, משרד מקומי ושימוש על ידי גופים ממלכתיים מהוות אינדיקציות משמעותיות לקיומן של זיקות עמוקות לישראל.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי בשלב מקדמי זה, המבקשים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש. נקבע כי קיימת "אפשרות סבירה" שהדין הישראלי יוכרז כדין החל על ההליך. לפיכך, ההכרעה הסופית בשאלת הדין החל נדחתה להליך העיקרי, אך הבקשה לדחייה על הסף נדחתה. כפועל יוצא, בית המשפט פסק כי ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובת פורום זר.
בית המשפט דחה את בקשת הכפירה של לינקדאין וחייב את התאגיד לשלם למבקשים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בגין הליך זה. כעת, התיק ימשיך לשלב הבא, בו ידון בית המשפט בבקשה לאשר את התביעה כייצוגית.
ת"צ 53066-11-23
